אם עוד לא שמעתם על שיתוף הפעולה שלנו עם ערוץ הספורט, הגיע הזמן!
זה לא סוד שגוף בריא בשילוב נפש בריאה יוצרים את האידיליה המושלמת. לכן בחרנו דווקא בערוץ הספורט ובספורטאים הישראלים שמביאים המון גאווה למדינה שלנו, לעודד יחד עם ספורט- לקרא ספרים ולאזן את הנפש.
הספורטאים הנהדרים שתוכלו למצוא בסרטונים הם:
כל אחד מהם חושף את סיפור ההצלחה המרגש שלו ואת המשך הסיפור שעליהם הם חולמים שייכתב.
ואז יצאנו לבדוק מה קורה עם הסופרים הישראלים ואת הקשר שלהם לספורט.
זהו סיפורה המצחיק, המרגש ויוצא הדופן של ענת לב אדלר:
לאחד הקוראים הראשונים שלי קוראים עודד מכנס. כן, כן, כוכב קבוצת הכדורגל של מכבי נתניה, שאני הייתי בילדותי אחת ממעריצותיו. את המכתבים הראשונים שכתבתי בחיי, כתבתי לעודד, בכל שבוע מכתב אותם שלחתי לו במעטפות צבעוניות ומקושטות בדואר, אי שם בשנות ה-70. מדי פעם נסעתי עם אחד מבני המשפחה למשחקים של נתניה באצטדיון "הקופסה" ועודדתי מקרוב את האליל החתיך שלי. כיוון שבאמת הפצצתי אותו במכתבים, לעודד לא היה כנראה נעים, והוא מדי פעם שלח מכתב תשובה, כמובן ששמרתי את המכתבים שלו. אבל מסתבר שהוא גם שמר את המכתבים שלי! לימים, התבגרתי, הכתיבה הפכה עבורי משאת נפש, וגם מקצוע, אני סופרת שכתבה רבי מכר רבים, בהם הרומנים "כותבת ומוחקת אהבה", ו"אישה בעונת מעבר", ומדי שנה מתייצבת בשבוע הספר לפגוש את הקוראים, שם גם פגשתי את חגי מרום, מו"ל הוצאת "מרום תרבות ישראלית" שמסתבר שגם הוא היה מעריץ של מכנס ואף כתב בעזרתו ובעזרת שחקנים נוספים את האלבום הרשמי של הקבוצה שאותו הוציא לאור. יום אחד חגי מתקשר אלי ומודיע: "אני אצל עודד והוא מראה לי שקית מלאה במכתבים שלך". מסתבר שעודד שמר את כל המכתבים שכתבה לו ענת לב, הילדה מרמת גן, שהגיעה למשחקים, שעודדה מהיציע ואחרי כל משחק גם כתבה לו מכתב ובו דברי שבח או ביקורת על המשחק שהיה. תחשבו מה זה שיש שקית שנמצאת בביתו של עודד והיא קפסולת זמן לתקופת ילדותי המאוחרת ונעוריי המוקדמים. מצליחים לדמיין בכלל את ההתרגשות? מובן שתוך ימים כבר נקבעה פגישה, אליה נסעתי עם חגי, ובבית הקפה טורקיז שבבית יצחק, קיבלתי לידי את שקית המכתבים, וקראנו בהם ביחד, צוחקים ודומעים (טוב רק אני דמעתי) ובעיקר מצאתי את עצמי מודה לאלוהי הטכנולוגיה על שהתעכב בהמצאת ההמצאות המשוכללות שוודאי היו מונעות ממני לכתוב כל כך הרבה מכתבים ולקבל כעבור עשרות שנים דרישת שלום חמה מהילדה שהייתי. ואגב, מאז עודד ואני נשארנו בקשר ומדי פעם אנחנו מתכתבים, ומדברים ואף יזמתי בעקבות כך כתבה שכתבתי על מכבי נתניה ועל כל הכוכבים של הקבוצה במסגרת גיליון יום העצמאות השנה, של ידיעות אחרונות. סוג של סגירת מעגל מרגשת.
ולגבי המכתבים, הם נמצאים ברשותי וגם עודד וגם חגי ממש רוצים שנהפוך אותם לספר זיכרונות שיספר סיפור של תקופה תמימה ומחבקת, מה אתם אומרים? זה רעיון מוצלח? הייתם קונים ספר כזה?
בצילום: עודד ואני ביום בו נפגשנו
קרדיט לתמונה מימין: גל חרמוני קרדיט לתמונה משמאל: חגי מרום
את הסופר השני שנציג לכם כעת, אתם בטוח מכירים, את הסיפור שלו- כנראה שלא.
זהו סיפורו המצחיק של דניאל שנער:
ההישג הגדול ביותר (והיחיד) שלי בספורט אי פעם היה בכיתה ו. בית הספר היסודי שלנו (רמת שרת כבוד) השתתף בתחרות הספורט הידועה - המתנ"סיאדה. אני הייתי מחליף שלישי לשוער בנבחרת הכדורגל. הנבחרת שלנו הגיעה לגמר נגד נבחרת פסגת זאב שנהנתה מיתרון המקומיות ומשני שחקנים שאני די בטוח שהיו בכלל בצבא אבל ניצחנו. אני הייתי ממש טוב בתפקידי לשבת על הספסל ולקלל במקומות הנכונים. אבל ההישג הגדול באמת שלי היה במחצית של משחק הכדורגל. בדרכי חזרה מהקיוסק עם מים לאלה ששיחקו באמת, נתקלתי בטורניר שלא ידעתי שמתקיים במתנסיאדה - הורדות ידיים. זה ספורט (!) שאהבתי אז החלטתי לנסות את מזלי ושניות לפני שריקת הפתיחה נרשמתי לטורניר הורדות הידיים עד משקל 50 ק"ג. קצרה היריעה מלתאר את הדרמה הספורטיבית אבל בסוף היום בית ספר יסודי רמת שרת חזר עם שתי מדליות זהב: בכדורגל ובהורדת ידיים (עד משקל 50 ק"ג). להבנתי מאז הוציאו את הורדת הידיים מרשימת הטורנירים, אבל בימים קשים במיוחד אני מנקה את האבק מקופסת המזכרות, מתבונן במדליית הזהב שלי ומחייך.
דניאל שנער.
קרדיט לתמונה: עומר הכהן
אם אתם אוהבים את הסופר הבא שלנו, אתם כנראה תדעו שהוא מאוד אוהב לשחק כדורסל, אבל האם ידעתם איך הכל התחיל?
זהו סיפורו המרגש וממלא השראה של יאיר אגמון:
עד כיתה ד' הייתי ילד שקט וביישן ועצוב ומופנם, אני לא חושב שהיו לי חברים, בכל יום אחרי הלימודים הייתי חוזר הביתה ומשחק עם הלגו שלי בשקט, שעות. הייתי ילד בודד. גם בבית הספר, בהפסקות, הייתי נשאר במקום שלי וקורא ספרים. לא יצאתי למגרש, לא אהבתי כדורגל, ולא שיחקתי כדורסל. כשהייתי בכיתה ד' אמא שלי ואני עברנו לגור בשכונה אחרת בירושלים, וכשעברתי שכונה, עברתי גם בית ספר. שם, בכיתה החדשה שלי, הפכתי לילד אחר. חבר טוב שלי, רואי שמו, הזמין אותי להצטרף אליו לחוג הכדורסל של הפועל ירושלים. שם, באולם הכדורסל העצוב במלחה, למדתי שאני שחקן לא רע, ושם גם התאהבתי בקבוצת הכדורסל הכי מרגשת בהיסטוריה של הספורט.
בכיתה ה' כבר הפכתי לאחד השחקנים הטובים בכיתה, בכיתה ח' נבחרתי לוועד הכיתה (לראשונה בחיי), ובכיתה י"א הייתי בנבחרת הכדורסל של בית הספר. עד היום, בכל יום רביעי, אני משחק כדורסל עם חברים באולם ספורט בתל אביב. ובכל פעם שאני עולה על הפרקט, בכל עבירה שאני עושה, בכל זריקה שאני קולע, נמצאים שני הילדים שהייתי. הילד השקט והמפוחד שהייתי לפני ששיחקתי כדורסל. והילד המקובל והרועש שהפכתי להיות. זה הסיפור.
קרדיט לתמונה: טל בכר
**הספרים נמצאים במבצע הראשי בכל חנויות צומת ספרים.
