אבא בן סבתא דינה

שלוש הנובלות סביב קשרי משפחה המרכיבות את הטריפטיכון של יוסף בר יוסף מתנועעות הלוך ושוב בין העולם החרדי לחופשי, ודמויותיהן הנכנסות למאה שערים, או יוצאות ממנה וחוזרות ונמשכות אליה, משנות שוב ושוב את הקואורדינטות של חייהן. וגם כשהן נטועות על מקומן במאה שערים וסביבותיה, הן חריגות שם, ומאפיין אותן איזה תו התנהגות אובססיבי "לא־הולם", כגון: "ואולי זו היתה הפעם הראשונה שאשה מרחה על שפתיה ליפסטיק אדום לוהט במרפסת פתוחה בלב שכונת בתי אונגרין". וכך רווחות בעלילות הדרמטיות שבספר סצנות שערורייתיות, מוזרות.  ביד בטוחה, בתנופה סגנונית אופיינית לו, באירוניה ובהיקסמות אמפתית, מוליך יוסף בר יוסף את הריאליזם התזזיתי שלו, העטוף דוק פנטסטי וגרוטסקי, אשר נובע מן הדמויות האקסצנטריות והיצריות שבמרכז הנובלות. כוח מניע מרכזי המכונן את ההתרחשויות שבנובלות הוא נטישה או היעדרות או חֶסֶר של הורה – היעדר ההופך לנוכחות נפשית גורלית. כך ב"אבא", שהיא ניסיון של בר יוסף לתקשר מעֵבר לשנים הרבות, בביקורתיות מפויסת, עם אביו הסופר יהושע בר־יוסף, שנטש את אשתו וילדיו וגם חזר. כך ב"בן", אשר בה גולדה, פליטת שואה החיה בצל משפחתה הנעדרת, נאבקת בחשש לאבד את בנה אם אכן יהיה המשיח המתמהמה. וכך ב"סבתא דינה", אשר בה מיכאל, החי בצל אביו שנהרג במלחמת יום הכיפורים, בורח מן האֶרוס לאמונה, מענה את עצמו בנישואים ראשונים ושניים לנשים מכוערות במיוחד, ונעשה אב נוטש המתכחש לחמשת ילדיו. גוני האדום הרבים, הלוהטים בספר על רקע השחור והלבן האחידים של העדה החרדית, מתקשרים בעלילה לחריגוּת, לארוס ולסכנה, אך גם, מצד שני, לדם המאחד משפחה וליין ה"קידוש" המשפחתי, ובכך הם משקפים בתמציתיות את המתח המרכזי שבספר.