אמא ספרי לי, את היית שם...

``קבלנו פקודה לעזוב את הבית התירו לנו לקחת רק מזודה אחת קטנה לכל איש ואשה. עמדתי בפתח והבטתי, בפעם האחרונה, בחפצים שהשארנו. המטה שלי - מי ישן בה? מי יהנה משמיכת הפוך הרכה? מי ישחק בצעצועים שלי? על מי יתסכל הליצן הצוחק בתמונה שעל הקיר? הוי, מה עצוב לעזוב הכל וללכת. יצאנו לרחוב. אנשים הביטו בנו. התבישתי. הרגשתי בלבי כאב וכעס נורא. הפכנו להיות אנשים חסרי בית``. הסיפור של אוה נולד באופן ספונטני. בשנת 1979, בכתה ד` של בית הספר ``יחזקאל`` באשקלון, כהרצאה לילדים על תקופת השואה; לאחר מכן נרשם על ידי המספרת. פה ושם הוזכרו עובדות ומקרים השנויים במחלוקת לגבי מידת דיוקם, אך המספרת הרי לא התימרה להגיש לקורא תעודה היסטורית, אלא קטעי זכרונות מימי ילדותה והתבגרותה. הסיפור הובא לדפוס, עד כמה שניתן הדבר, באותו אופן שסופר לראשונה לילדים - בנשימה אחת.