אשירה

חייק הוא משורר מתבונן בהשראה אקזיסטנציאליסטית. ה"אני" מסתכל בעצמו תמיד כבמצב־ביניים. דמות ילדותו כבר איננה, ודמותו, שתהיה בסוף הדרך, עדיין איננה. ובתווך – הבדידות של ההיות, ההופכת את השירה לחשבון נפש, לווידוי של אדם חילוני. המשורר משכיל להתחכם איתה, ובה בעת הוא שומע את קולות זמננו, ומצטרף לאקזיסטנציאליזם, מסורת מרכזית בשירה העברית מזה שבעים שנים. מבטא בשירתו את הבלתי־נמנע של הזמן החולף, תודעת הזקנה, המוות. כשאובדת הוודאות הדתית, מציקים הספקות של מהלך הדרך ושל סופה הידוע. הוא מתבונן ובודק את שפת־ההתבוננות, שהרי הוא משורר, וחד בשפת־ההתבוננות חידות.
הוא חוזר ומתבונן בפניה השונות של הזהות: הזהות ביני לבין עצמי, ביני כגבר לבין האישה, בין היוצר לבין היצירה, בין היוצר לבין השפה, ביני לבין מוצאי – מוצאי האישי, מוצאי הלאומי. מכיוון שהזהות אינה ברורה עד תום למשורר, היחסים בינו לבין עצמו ובינו לבין העולם חוזרים ונמדדים, שוב ושוב. נשארת בהם חידה, עמימות. ויש בהם ריק. ה"אני" ישנו כאן על דרך ההיעדר. משועבדים לראיית־היעדר זו גם שאר המרכיבים האופייניים לשירתו: הזמן, המקור, הדואליות והמשחק. כולם סביב קשייו של ה"אני" להתקיים במסגרת, שאינו מבין, וכל חייו מתוך ניסיון להבינה, מתוך ניסיון לשנותה, בהנאה ובכאב משולבים.
כמשורר מחונן, הוא כותב זאת במיטבו ביופי נפלא. הקורא, שרואה בשירים גם הד לחידה־העצמית שלו עצמו, עשוי למצוא ביופי זה נחמה.
פרופ' אורציון ברתנא
***
על יואב חייק (דש אחורי)
משורר ומספר ישראלי. נולד בבגדד וב־1951 עלה לישראל עם משפחתו. עורך דין במקצועו.
פרסם אחד־עשר ספרי שירה: שלא בדרך המלך (1962); שירים על כפות המנעול (1967, עקד); קולות (1973, לוין אפשטיין); עיגול לפנים עיגול (1979, ספרית פועלים); צילומי תצפית תלת־ ממדיים על רובינזון קרוזו (1988, אלף); חוש שביעי (1988, ספרית פועלים); לוח מוּדעוּת (1997, ביתן); חילוף חומרים (2002, הקיבוץ המאוחד); כרטיס ביקור (2007, עקד); על קו המשווה (2012, עמדה). אשירה הוא ספר שיריו השנים־עשר.
בנוסף פרסם רומן, 'אני ועוד אחד' (1984), נובלה, 'נפשות על הקצה' (2021) וקובץ סיפורים, 'שנים עשר סיפורים' (2021). זכה במספר פרסים ספרותיים, ביניהם פרס טלפיר (1971) ופרס אקו"ם (2016) על הנובלה לילדים 'יומן המסע של לורי'.
***
בשני צידי הזמן (דש קדמי)
בִּשְׁנֵי צִדֵּי הַזְּמַן
כְּמוֹ בְּיָם וְהַר
אֲנִי עוֹמֵד
מֻזְמָן מַזְמִין
לִהְיוֹת אוֹרֵחַ אִלֵּם־חֵרֵשׁ
שֶׁל עַצְמִי
עָלַי לְהִשָּׁפֵךְ כְּמַיִם רַבִּים
לְחַלְחֵל כְּחוֹל בַּמִּדְבָּר
זִכְרוּ נָא לִי זֹאת
זֶה לֹא כָּתוּב בְּדַף שֶׁל סֵפֶר
לֹא תִּרְאוּ בִּתְמוּנָה שֶׁל סֶרֶט
זִכְרוּ נָא לִי
אֶת הַשָּׁעָה הַזֹּאת
בָּהּ כִּבְסִירָה שֶׁל קְלִפַּת אֱגוֹז
אֲנִי חוֹצֶה נַחְשׁוֹלֵי יָם
וּבָהּ בָּעֵת מְטַפֵּס עַל הַר

[---]

(מתוך "בשני צידי הזמן", עמ' 31-30)

***
ציור על העטיפה: Martiros Sarian, Poet, 1907