את האח שלי

אַת האח שלי, ספרה של מרינה צווטאייבה – מגדולי משוררי רוסיה במאה ה-20 וסופרת בחסד – הוא מכתב אישי-תרבותי-ספרותי מרתק. בטקסט שלפנינו דנה צווטאייבה בסוגיה נפיצה שנדמה שהפכה רלוונטית יותר מאי-פעם – יכולת ההולדה ביחסי זוגיות בין נשים. צווטאייבה עצמה חוותה יחסי אהבה וזוגיות לסביים, לצד נישואיה ולידת ילדיה. דומה שהסוגיה המיוחדת הזו, אשר נבחנת בידי אשת ספרות כה כבירה, מעמידה מראות לא פשוטות בפני בנות ובני זוג חד-מיניים, ובה בעת עוסקת באהבה בכלל ובקשרים שבין אהבה, נצח וגוף.
צווטאייבה כתבה את המכתב בצרפתית (1934) במהלך שנות גלותה הממושכות בפרברים הסמוכים לפריז, שנים קשות של מחסור ובידוד מכורח. בשנת 1939 חזרה בעקבות בעלה לברית המועצות, שם הוא נורה בתקופת הטיהורים הסטליניסטיים, ובתה נכלאה לשנים ארוכות. צווטאייבה עצמה נקלעה שוב לחיי מחסור מרים ולבסוף התאבדה בשנת 1941.
נדמה שאת האח שלי הוא צוהר פואטי לניסיונות לבחון את גבולות היכולת האנושית, צוהר של יופי שירי ושל כאב, של אובדן ומחשבה. זהו פולמוס בין צווטאייבה ל"אמזונה" קליפורד בארני – סופרת ומשוררת לסבית אמריקאית שהתגוררה באותה עת בפריז וניהלה סלון ספרותי. צווטאייבה רואה בכמיהה לילד חלק מיחסי האהבה – עניין שלא ניתן להימלט ממנו, שנידון להכשיל מראש יחסים שאינם מאפשרים את היווצרותו. בארני אינה מתייחסת כלל לשאלה זו. זהו גם פולמוס בין צווטאייבה לבין עצמה, בינה לבין אהובתה מאי-אז, שמתה בסמוך לכתיבת הדברים.
הסופרת וההוגה מיכל בן-נפתלי תרגמה פנינה ייחודית זו וצירפה הקדמה מאירת עיניים על נסיבות כתיבתה. דנה אמיר – פסיכואנליטיקאית ומשוררת – הוסיפה אחרית דבר מרתקת ומרגשת על הסוגיות שמעלה צווטאייבה בדבר יחסי אהבה.