בעקבות הזמן האבוד-4

323 עמודים

מסעו של פרוסט `בעקבות הזמן האבוד` נמשך בכרך הרביעי (בעברית), בתרגומה המרגש ביופיו של הלית ישורון.
שנתיים לאחר פרשת האהבה לז`ילברט יוצא המספר עם סבתו לעיר הקיט בַּלבָּק השוכנת לחוף נורמנדי. ``שמות מקומות: המקום`` הוא יציאה מן החלום הצָפוּן בשמו של מקום אל המקום עצמו. יציאה עצובה, שכן השם הוא אחד ויחיד, וככזה הוא בלתי מושג. כך, המספר מגיע אל הכנסייה שבדמיונותיו ראה אותה ניצב בקצה צוק נוכח האוקינוס, והנה היא עומדת מפויחת בלב עיר, בצומת רכבות, מול קפה ``ביליארד``.
המספר קושר ידידות עם המרקיז דה סן-לו, אינטלקטואל בעל יופי חירג, השבוי בקשרי אהבה הרסניים לשחקנית ראשל, אשר מכסים על נטייה הומסקסואלית, שתתברר בהמשך הרומאן, בלוך, חברו היהודי של המספר, שהופיע כבר בכרך הראשון, מבלה אף הוא את הקיץ בבלבק. מצטיירת תמונה משפחה יהודית שאינה נטולת אנטישמיות מופנמת.
המספר-הנער מתוודע לצייר אלסטיר, שימי גדולתו כבר מאחוריו, ועומד על היחס הדינמי בין התפתחותו הרוחנית של האמן לבין טיב אמנותו. אלסטיר מלמד אותו שני דברים, או ליתר דיוק, הכל: מהי מציאות ומהי אמנות. אם אלוהים ברא את הדברים בנקיבת שמם הרי שהאמן בורא אותם מחדש במחיקת שמם הקודם ובנתינת שם חדש.
הים בקיץ, כמו בציוריו של אלסטיר, הוא מקום המטמורפוזה, המקום שבו הכל משנה צורה ללא הרף. הכנסייה דומה למצוק, סלעי הים דומים לקתדרלה.
יום אחד מופיעה על החוף סיעת הנערות כסיעת ציפורים. אלו אינן נערות יחידות אלא קבוצה בלתי מתבחנת, כמושבת אלמוגים שבה אין עדיין קיום לפרט כשלעצמו. מרסל נפעם, הוא מתאהב בכולן: ``אהבתי את כולן כי לא אהבתי אף אחת``, ועובר מאחת לאחרת בדמיונותיו ובתוכניותיו (מי שלא מאמין שפרוסט הוא סופר קומי ומשעשע, יקרא-נא את החלק הנרחב הזה של הספר). וכאן, בבַּלבֶּק, מתחולל המפגש שיכיריע את מהלך חייו של המספר - המפגש עם אלברטין: רגע שבו הגיונה האכזרי של המטמורפוזה מתמצה אל היפוכו: ``לאהוב פירושו להבחין, לבודד``.
הספר יצא לאור בצרפת לאחד מלחמת-העולם הראשונה, וזכה בפרס גונקור (1919).