גלופין

הַקְהֵל אֶת הַקּוֹלוֹת הַנּוֹדְדִים בְּךָ, הַקְהֵל אֶת הָרֵיחוֹת הַנְּמַסִּים דֶּרֶךְ הַפְּתָחִים שֶׁל הָעוֹר, הַקְהֵל אֶת הַצְּעָקוֹת הַמִּתְגּוֹדְדוֹת בְּךָ כְּצִמְחִיָּה מְכֻדֶּנֶת, פַּזֵּר אוֹתָן דֶּרֶךְ מִלְחִיָּה שֶׁל אוֹר עַל הַפְּצָעִים הַנֶּאֱמָנִים בְּיוֹתֵר.

הַקְהֵל אֶת פְּצָעֶיךָ לוֹמַר הַלֵּל בַּהֲמֻלָּה גְּדוֹלָה, הַלַּיְלָה הַלֵּל בַּהֲמֻלָּה גְּדוֹלָה עַל פְּצָעֶיךָ, עַד שֶׁיִּפְקְעוּ הַגַּגּוֹת.

בין היהדות הנצחית לבין ההווה הישראלי ספר שיריו הראשון, הבשל להפליא, של דעאל רודריגז גארסיה מצליח להגשים שליחות פואטית יוצאת דופן: בריאת קול שירי מובהק, שבו המילה המיסטית לגווניה ולדורותיה מיתרגמת לעכשוויות בוערת.

רודריגז גארסיה מודע מאוד לצו העתיק של קהלת: "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה, בְּנִי, הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה", אך הצו הזה עובר אצלו עיבוד מחודש, שהוא בעת ובעונה אחת פואטי ואתי: "וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר / מֵהַמִּלִּים שֶׁבַּפֶּה לְלֹא הַלֵּב", כפי שהוא כותב בשירו "אזהרות לנפש".

ואכן, הוא בורר ברוֹר היטב את מלות שיריו, מתוך מודעות מתמדת לצורך האקוטי בסינון ובליטוש השירה, אך בה בעת גם מתוך הקפדה 'להביא את הלב אל הפה', כלומר להישאר קשוב לאיזו אמת רגשית עקרונית, המלווה אותו תמיד כמגדלור פנימי.

הספר "גִּלּוּפִין" מעתיר על הקורא שלל צירופים נדירים שתופסים אותו לא מוכן, ומזכיר לו ששירה אמיתית בנויה מהיגדים אדירי כוח, המגלפים צורות חדשות של כאב ויופי.

אם יש משהו שמעיד על הולדתו של משורר אמיתי — הרי אלה צירופים כאלו. (דורי מנור) -- מאתר ההוצאה