דבש מחושך

בַּחֹרֶף הַזֶּה אֲנִי לֹא קוֹטֶפֶת פִּטְרִיּוֹת בַּגֶּשֶׁם
בַּחֹרֶף הַזֶּה אֲנִי לֹא אוֹסֶפֶת צְדָפִים עַל הַחוֹף
בַּחֹרֶף הַזֶּה אֲנִי לֹא מְגַלָּה שְׁבִילִים חֲדָשִׁים בַּיַּעַר
בַּחֹרֶף הַזֶּה אֲנִי אוֹחֶזֶת בַּמַּעֲקֶה
פֶּן אֶפֹּל.

בלב ספריה של חוה ניסימוב, למבוגרים ולילדים, עומדת מלאכת הזיכרון של ילדות שנחמסה בשואה. השואה נוכחת גם ב'דבש מחושך', אבל עיקרו של הספר הזה הוא הזיקנה: " תַּרְמִילִי כָּבֵד מִשָּׁנִים וּמִשִּׁבְרֵי חֲלוֹמוֹת." בלשונה הצלולה, במילים בהירות ומאופקות, חוה ניסימוב מישירה מבט אמיץ אל כל מכאובי הגוף והנשמה הכרוכים בה, לא בהשלמה כי אם במרי ובהתרסה: היכן שזו מבקשת לקרקע אותה, המשוררת שוב ושוב מתעקשת לעוף. השירה, האהבה, העיניים הפקוחות – כל הכוחות החיוניים האלה משמשים לה כנפיים, ועצם מעשה הכתיבה על עריצות הזיקנה הוא התמרדות נגדה: "תִּרְאוּ, תִּרְאוּ, / אִשָּׁה זְקֵנָה / שֶׁעָפָה."
טל ניצן