דבש צרעות

אלי בר-יהלום הוא תופעה נדירה ומעוררת כבוד בשירה הישראלית העכשווית. הוא מגלה וירטואוזיות מפליאה בשימושיו בחריזה ובפרוזודיה הקלסיים לצד שימוש מיומן ביותר בחרוז הלבן, כאשר הנושא מבקש זאת ממנו. בכך הוא מזכיר פסל אמן המתאים לנושאי יצירתו את המדיום והטכניקה ההולמים, אם זה סיתות בשיש או גילוף בעץ או יציקת ארד, ובכך הוא גם דומה לצייר אמן הבוחר לו לפי נושא יצירתו את שקיפותם האקוורלית של צבעי המים או את דשנותם של צבעי האקריליק או השמן. בכך הוא מגשים בשירתו הלכה למעשה את אמתותיה המאלפות של המשוררת הדגולה לאה גולדברג: "אני אוהבת מאוד צורות מדויקות וסגורות בשירה, ריתמוס מפורש, חרוז מפורש, אף על פי שכל זה מאוד לא באפנה עכשיו, ודבר זה אינו מעניין אותי כל עיקר. אני חושבת שהאדם העושה דבר צריך לעשותו טוב, אם זה שיר ואם זה שולחן."בר-יהלום הוא ממייסדיו ועורכיו של כתב העת "בגלל", והוא משתמש בבקיאות רבה בכל משלבי השפה העברית לדורותיה. הוא יהודי עד לשד עצמותיו וישראלי עד שורשי עצמיותו. הופעת ספרו זה היא חג לכל אוהב שירה ישראלי המאמין כי משורר אמת צריך להישמע מעל לכול לאמתו הפנימית ולא להיגרר אחרי כל אפנה או טרנד חולפים של העדר.     - פרופ´ יוסי גמזו