האומה והמוות

315 עמודים

המוות לעולם אינו עניין סגור. המתים – כמו ההיסטוריה – אינם שייכים רק לעבר. הם חלק פעיל של ההווה, וממלאים בו תפקיד ככל שהחיים זוכרים ומדובבים אותם, מקימים אותם שוב ושוב לתחייה, ומגייסים אותם לצורכי הזמן שלהם.

איזה תפקיד ממלאים מתי השואה במרחב הציבורי הציוני והישראלי?
מה חלקם בחיי היומיום של ישראל, בתודעתה העצמית, בתרבות הפוליטית שלה ובאופן שבו מנוהלים בה ענייני המדינה?
איך זוכרים/שוכחים הישראלים את השואה, מתי ואילו צרכים?
האם היתה ישראל ל"קהילת-קורבן", המקדשת את קורבניותה ובתוך כך גם מנציחה אותה?

האומה והמוות הוא ספר מרתק ומאלף, המעלה לדיון שאלות נוקבות, שמעבר לזמן, על הדרכים שבהן מעוצב ומופעל זיכרון קולקטיבי, על משפט והיסטוריה, על אחריות אישית ואחריות היסטוורית, על יחיד מול קולקטיבי, על מחשבה עצמית ועל האומץ לאחוז בה גם בימי כולרה.