הבימה עיונים חדשים בתאטרון לאומי

"ביצירת הבימה אין לראות חיזיון נבדל, תאטרוני-אמנותי בלבד, כי אם אחת מאבני הפינה בבניין התחיה העברית". הדברים הפסקניים הללו, מאת הסופר גרשון חנוך, שהתפרסמו בספר היובל הראשון של הבימה שיצא לאור בשנת 1946, הפכו לשאלה המרכזית הנידונה בספר זה. שמונה-עשר המאמרים בספר קוראים תיגר על הנרטיב המוכר על אודות הבימה. הם מבררים את תהליכי המיסוד, ההבניה הלאומית והתפתחות השפה האמנותית של התאטרון, כל זאת תוך כדי חשיפת אוספים ארכיוניים שטרם זכו לעיון מחקרי והתייחסות לספרות המחקר העדכנית בארץ ובעולם העוסקת בתאטרונים לאומיים.חלקו הראשון של הספר מבקש לבחון מחדש את התהליכים המורכבים שהבנו את זהותה הלאומית של הבימה, אגב ניתוח דפוסי המימון והמיתוג של התאטרון, לצד בדיקת נוכחותו של בניין התאטרון על גלגוליו השונים במרחב העירוני. בניגוד לנרטיב המקובל המדגיש את ייחודה העברי-ציוני של הבימה, את דרכה האמנותית יוצאת-הדופן במוסקבה ומשם לפלשתינה-ארץ-ישראל, מצביע הספר הזה על התחרות המתמדת וטשטוש הגבולות בין הבימה לבין להקות יידיש שפעלו לצידה באירופה במהלך שנות ה-20, לצד הצורך המתמיד בדיאלוג ובבידול אל מול התאטרונים שפעלו לצידה בתל אביב – אהל והקאמרי.חלקו השני של הספר עוסק בעבודה האמנותית המורכבת והעשירה הנעשית בין כתלי התאטרון הלאומי. הספר משרטט את פועלם של חנה רובינא, נסים אלוני וחנוך לוין בהבימה, מתוך הכרה שממד הלאומיות של התאטרון נבנה לא רק בתכנים המוצגים בו עלי במות, אלא גם בזיהוי יוצריו עם השיח הלאומי על מגוון הבטיו. המאמרים החותמים את הספר נדרשים לניתוח מעמיק של גילום הלאומי ברפרטואר ובהפקות נבחרות של הבימה לאורך השנים.