הגל שלא נגמר

קראו לי "בייב". הייתי נמוך, רזה ובקושי בן 15 כשהבנתי שזה לא בשבילי. לא בית ספר וגם לא ריטלין. החלטתי לעזוב הכל ולטוס לבדי לסרי לנקה. גלים גבוהים, חופש, אנשים מרתקים וקוף בשם ראג´ה, מסע של חמש שנים התחיל. הקארמה לקחה אותי לגלוש במאלדיביים, צרפת, מקסיקו, איי הבאהמה, אינדונזיה וגם היא שהחזירה אותי הביתה.
מצאתי את הגלים הטובים בעולם, את אהבתי הראשונה ומעבר להכל, את עצמי.
ג´ורג´ ברנארד שאו אמר: "כל חיי הייתי תלמיד. הזמן היחיד שלא למדתי כלום היה בבית הספר".
"הגל שלא נגמר" הוא ספר שנכתב מהבטן, מהראש ומהלב,עם מעט בושה וללא חיסכון במילים.הספר בא להגיד שאפשר גם בדרך אחרת.