הזמן הצהוב

20 שנה לאחר מלחמת ששת הימים יזם השבועון `כותרת ראשית` את חשבון-הנפש הזה. `הזמן הצהוב`, פרי שבעה שבועות קדחתניים של שיטוטיו של גרוסמן, דובר ערבית, בגדה המערבית, במחנות פליטים, בבית המשפט הצבאי, בהתנחלויות, בערים ובכפרים.
הספר מתבסס על 14 הפרקים שראו אור תחילה בגיליון מיוחד של השבועון (יום העצמאות, 87), אשר עורר התרגשות נדירה בממדיה. עליהם נוספו, במיוחד לספר, פרקים חדשים (כשליש מהיקפו). המציאות המדובבת כאן - שאפשר היה להתענג עליה כעל ספרות חזקה, אלמלא היינו גם גיבוריה - היא המשך לתפיסת המציאות ברומן של גרוסמן `חיוך הגדי` שבע שנים קודם לכן.
``אנו עומדים ומביטים יחד אל העמק היפה והשליו, ועשן התבונים מסתלסל באוויר, והדרדרים והסביונים פורחים וממלאים את העין. זה זמן הפריחה הצהובה כעת. סיפרתי לאבו חרב שקראתי לספרי `הזמן הצהוב`, והוא חייך ושאל אם שמעתי על הרוח הצהובה שתבוא בקרוב, אולי עוד בחייו שלו: משער הגיהנום תבוא הרוח, `ריח אספר` שמה בפי תושבי המקום, והיא רוח מזרחית חמה ואיומה, אשר אחת לכמה דורות באה, והאנשים נמלטים מפני חמתה אל המערות והנקרות, אבל גם שם היא משיגה את עושי מעשי העוול והאכזריות, ושם, בחגווי הסלע, היא קוטלת אותם אחד לאחד. אחרי יום שכזה, מספר אבו חרב, תהיה הארץ מכוסה גוויות, הסלעים יהיו מלובנים מרוב החום, וההרים יתפוררו לאבקה שתרבץ על הארץ בכותנה צהובה``.