הילדה שניסתה קרטון

הָיֹה הָיְתָה יַלְדָּה שֶׁרָצְתָה לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ שֶׁאַף אֶחָד מֵהַחֲבֵרִים שֶׁלָּהּ לֹא הִצְלִיחַ לַעֲשׂוֹת לְפָנֶיהָ. “זֶה פָּשׁוּט לֹא יֵלֵךְ,“ אָמְרוּ לָהּ כֻּלָּם, אֲבָל הִיא בְּכָל זֹאת נִסְּתָה. וְנִסְּתָה. וְנִסְּתָה. וּמָה אַתֶּם חוֹשְׁבִים קָרָה בַּסּוֹף?

מַהֲדוּרָה מְיֻחֶדֶת לְיָדַיִם קְטַנְטַנּוֹת שֶׁל הַסֵּפֶר הַיַּלְדָּה שֶׁנִּסְּתָה, מֵאֵת סוֹפֶרֶת הַיְּלָדִים הָאֲהוּבָה מֵאִירָה בַּרְנֵעַ־גוֹלְדְבֵּרְג, מְחַבֶּרֶת סִדְרַת כְּרָאמֶל וְכַלַּת פְּרַס דְּבוֹרָה עוֹמֶר לְסִפְרוּת יְלָדִים וְנֹעַר, וְהַמְּאַיֵּר רָמִי טַל. עוֹד מִסִּפְרֵיהֶם: