המאסטרו

אברהם שלונסקי (1900 -1973) נחשב לאבי השירה הארצישראלית המודרניסטית, "המאסטרו" – כפי שכונה בהערצה המלווה לעתים בנימה אירונית. שלונסקי הקרין תדמית של משורר בוהמיין, מלא הומור ושופע חידודי לשון. אולם הוא היה גם איש עבודה ששקד על שיריו ועל תרגומיו המופלאים. משורר רב-פעלים, ממחדשי הלשון העברית, עורך מחונן, כתב ספרי ילדים ותרם ליציקת יסודותיו של התיאטרון בארץ. שלונסקי היה מעורה בחיי התרבות, ממייסדי הוצאת ´ספרית פועלים´ ו´צוותא´, משורר שנטל חלק במאבקים לשינוי פני החברה. ביוגרפיה זו בוחנת את דמותו כמרדן הגדול והבנאי הגדול של הספרות העברית, מי שניתץ את מוסכמות השירה ה"קלאסית" ומצד שני הכיר בחשיבות ה"אבות" ורצה להמשיך את השושלת. המחצית הראשונה של חייו היא סיפור של פריצת דרך: משורר חדשן, מלא מרץ ותנופת נעורים שאצה לו דרכו אל הפסגה בנסותו לרשת את מקומו של ח"נ ביאליק. משורר אינדיבידואליסט שבחר להשפיע באמצעות חבורות ספרותיות מלוכדות, אדם שהצליח להציב את הספרות והסופרים במקום מרכזי ולהוכיח לחברה החלוצית כי בניית מרכז תרבותי חשובה לא פחות מבניינה החומרי של הארץ.בפרק המסיים – הסוקר בתמציתיות את המחצית השנייה של חייו – ניתן לראות את השינויים שחלו ביצירתו ובהשקפת עולמו: הסער והפרץ התחלפו בפיוס ובהשלמה והיחס לברית המועצות ידע תהפוכות משלילה לחיוב ומחיוב לביקורת. על מעמדו כמשורר וכמתרגם קמו עוררים. בביוגרפיה נחשפים לראשונה שירי נעורים של שלונסקי וכן חומרים ארכיוניים המגלים את השפעתה של משפחת שלונסקי רחבת-האופקים ובעלת השורשים החב"דיים על עולמו הרוחני.הביוגרפיה מבקשת להחזיר חוב אבוד ליוצר מרכזי בתרבות העברית ולתאר את סיפור חייו ויצירתו בהקשרים ספרותיים, היסטוריים וחברתיים.