המוות אינו רוצה בי

228 עמודים.
קיגלי, רואנדה, 6 באפריל 1994, שעת ערב. הרדיו מבשר על הירצחו של הנשיא הבייארימאנה, השייך לשבט ההוטו. האחות יולנד מוקגסאנה מסתתרת בביתה יחד עם משפחתה. הם שייכים לשבט הטוטסי והן יודעים שאירוע נורא עומד להתרחש...
באותו לילה מתחיל רצח העם. יולנד ומשפחתה מסתתרים ביער. ז´וזף, בעלה, הוא הראשון שנתפס. היא מנסה למצוא מקלט לילדיה. היא לעולם לא תראה אותם יותר. במשך שישה שבועות רצופים, יולנד עוברת ממקום למקום בניסיון להתחבא. מתחת לכיור, אצל השכנה, אחר כך אצל אנשי כמורה, ובסופו של דבר, איזו אירוניה מצמררת, אצל קולונל מצבא רואנדה שהוא בעצמו אחד מרוצחי הטוטסים.
ברואנדה, באביב היפה של 1994, נהרגו כמיליון אנשים, נרצחו בגרזנים ע"י אלה שעד ליל אמש היו שכניהם, עמיתיהם וחבריהם. יולנד ניצלה. היום היא מעידה: "סביר להניח שכמעט ואין ניצולים מהגבעה עליה גרתי. מי יוכל לספר מה שקרה, אם לא יולנד מוקגסאנה?"
יולנד מוקגסאנה, ילידת 1954, איבדה את כל משפחתה ברצח העם. היא חיה כיום בבלגיה, אבל ממשיכה לנסוע תכופות לרואנדה. היא ייסדה ארגון לא ממשלתי המטפל בהנצחת רצח העם הטוטסי, וגם תמיכה בניצולים, במיוחד בנשים שנאנסו ואשר נושאות את נגיף האיידס. היא קיבלה פרס אונסקו על מפעלה החינוכי ועל עבודתה למען הפיוס הלאומי ברואנדה.