המוח שלי ואני

בסוף אוגוסט 2012, כשהיה בביתו עם בתו הקטנה, עבר דורון נשר אירוע מוחי קשה שבעקבותיו הוא הובהל לבית החולים בילינסון. הרופאים הצליחו להציל את חייו, אבל רבות מיכולותיו הקודמות – בעיקר יכולות הדיבור והתנועה – נפגעו קשות. בתום שלושה שבועות הועבר דורון לשיקום בבית החולים לוינשטיין, ומרגע זה החל מסע שיקום ארוך ומייסר שנמשך למעשה עד היום. "המוח שלי ואני", ספר שעליו עמל דורון נשר בשמונה השנים האחרונות, הוא רומן אוטוביוגרפי ספרותי יוצא דופן ומעורר השראה. בספר חושף נשר – מכוכבי הקולנוע, הטלוויזיה והרדיו הגדולים של שנות השמונים והתשעים בישראל – את חוויותיו האישיות מימי האשפוז הראשונים, וכל זאת בשפה שבורה יפהפייה, מהפנטת ועשירה בדימויים. מדוע הספר כה יוצא דופן? כי לראשונה, בעברית, מגולל אדם שעבר אירוע מוחי מצב בלתי נתפס עבור רוב האנשים: מה עובר על אדם שאיבד את יכולות הדיבור, התקשורת והתנועה. הספר מתפתח כרונולוגית ומתאר רגעי מפתח והתמודדויות יומיומיות בחייו של נשר. לצד כתיבה סוחפת של רגעים שוברי לב, תיאורי חלומות פיוטיים ואכזריים והתרחשויות מחיי השוהים בבית לוינשטיין ובמסגרות שיקומיות – מרחפים מעל כול אלה חִנו וסגנונו המוכרים כל כך של נשר, שלא אבדו. "המוח שלי ואני" הוא רומן מעורר השראה, מפעים ומרגש, על התמודדות של אדם עם גורל אכזרי. אך זהו גם שיר אהבה של אדם פגוע-מוח למילים, לשפה העברית ולתקשורת האנושית – לכל אותם דברים שאנו, הבריאים, מקבלים כמובנים מאליהם, על אף שהם אינם כאלה כלל וכלל.