המלכות של אושוויץ

כל מה שפנינה הארטבך רוצה בחייה העלובים זה קצת רוגע. קצת רוגע, ולדעת מי היה אבא שלה. אבל עם הקולות האינסופיים שמדברים בו-זמנית בתוך ראשה, הסכיזופרניה, האובססיה הטורדנית-כפייתית והרצון התמידי, החולני, לניקיון, לסדר, ולכתיבת שירים אבסטרקטיים המושפעים מהערצתה למשוררת יונה וולך, גם כשהיא נוגעת לעתים ברוגע המיוחל, נראה שלעולם היא לא מצליחה באמת לאחוז בו. לאחוז בו ממש, זאת אומרת. עד הסוף. בלי לאבד את האחיזה, ואז, כהרגלה בקודש הנורא, להשתגע. גם כל מה שמלכה, אמה של פנינה רוצה, בסך הכל, זה קצת רוגע. "רק קצת שקט. ושיעזבו אותי בשקט. זה הכל. שישכח אותי העולם", כמו שהיא אומרת. ואחרי חוויותיה-ייסורי, במקום שהיא מכנה ´שמה´, ומתכוונת לאושוויץ, אין ספק שמגיע לה את זה.אבל גם לה, כמו לבתה - אין שקט בחייה.