המסכה של נבו

נְבוֹ תָּמִיד הוֹלֵךְ לַגַּן מְחֻפָּשׂ. כָּכָה הוּא מַרְגִּישׁ בְּנוֹחַ,
כָּכָה מַכִּירִים אוֹתוֹ כָּל הַיְּלָדִים, וְכָכָה מַכִּיר אוֹתוֹ גַּם דָּוִד, שֶׁתָּמִיד עוֹשֶׂה לוֹ פַּרְצוּפִים.
עַד שֶׁמַּגִּיעַ חַג פּוּרִים — הַחַג שֶׁבּוֹ כֻּלָּם מִתְחַפְּשִׂים.
וּמָה יַעֲשֶׂה נְבוֹ?

חַוָּה דִּיבוֹן הִיא תַּסְרִיטָאּית, יוֹצֶרֶת סִדְרַת הַדְּרָמָה סְרוּגִים
וְכַלַּת פְּרַס הָאָקָדֶמְיָה לְטֵלֵוִיזְיָה. סִפְרָהּ יְחֵפִים בַּחוֹל נִבְחַר
לְסִפְרִיַּת פִּיגָ׳מָה וְתֻרְגַּם לְאַנְגְּלִית.
הַמְּאַיֵּר אּיתַי בֶּקִין (כָּכָה זֶה כְּשֶׁאוֹהֲבִים, סֵפֶר הַשְּׁתִיקוֹת הַמַּמָּשׁ חֲשׁוּבוֹת וְעוֹד) הוּא חֲתַן פְּרַס מוּזֵיאוֹן יִשְׂרָאֵל לְאּיּוּר.