הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות

לַנְּסִיכָה אֲבִיגַיִל הָיוּ חַיִּים מֻשְׁלָמִים. הַבְּעָיָה הָיְתָה שֶׁהִיא חַיָּה בְּעוֹלַם הָאַגָּדוֹת, וּבָאַגָּדוֹת אוּלַי הַהַתְחָלָה נִפְלָאָה, אַךְ הַדְּבָרִים תָּמִיד מִסְתַּבְּכִים.

יוֹם אֶחָד מַגִּיעַ לַמַּמְלָכָה זָר מְשֻׁנֶּה וּמַבְטִיחַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ פִּתְרוֹן פָּשׁוּט לְכָל הַקְּשָׁיִים. זֶה נִשְׁמָע טוֹב, לֹא? אֲבָל עַכְשָׁו כָּל תּוֹשָׁבֵי תַּרְגֵּשְׁיָה נִשְׁאֲרוּ בְּלִי רְגָשׁוֹת!

רַק הַנְּסִיכָה אֲבִיגַיִל, מְלֻוָּה בְּכַלְבָּהּ הַנֶּאֱמָן לֵב, תּוּכַל לְהַצִּיל אוֹתָם. אֲבִיגַיִל הָאַמִּיצָה תַּעֲשֶׂה הַכֹּל כְּדֵי שֶׁלָּאַגָּדָה הַזֹּאת יִהְיֶה סוֹף טוֹב.

מַעֲשִׂיָּה מֻפְלָאָה וּרְצוּפַת הַרְפַּתְקָאוֹת עַל כּוֹחוֹ שֶׁל הָרֶגֶשׁ — כָּל רֶגֶשׁ.

יָנֵץ לֵוִי הוּא סוֹפֵר עֲטוּר שְׁבָחִים, תַּסְרִיטַאי וְאָמַּן בָּמָה. מִסְּפָרָיו לִילָדִים וּלְנֹעַר: כְּשֶׁסַּבָּא אֵלִיָּהוּ הָיָה קָטָן, הַרְפַּתְקְאוֹת דּוֹד אַרְיֵה, סִפּוּרֵי אִישׁ הַיַּעַר וְהַמּוֹרָה דְּרוֹרָה לֹא מִפְלֶצֶת.

אָבִי בְּלָיֶיר הוּא מְאַיֵּר, אָנִימָטוֹר, צַיַּר קוֹמִיקְס וּמַרְצֶה מָעֳרָךְ לְאָנִימַצְיָה, שֶׁאִיֵּר בֵּין הַשְּׁאָר אֶת סִדְרַת סִפְרֵי סַבָּא אֵלִיָּהו