הנתיב להטמרה עצמית

מיכאל קובנר נולד בשנת 1948 בקיבוץ עין-החורש שבשרון. הוא התחיל ללמוד ציור אצל יוחנן סימון, בשנת 1972 יצא לארצות הברית ללמוד ב``ניו יורק סטודיו סקול``, שם פגש את הצייר פיליפ גאסטון, שהיה לו מורה וידיד.
בקיץ 1975 חזר לארץ, השתקע בירושלים והציג בבית האמנים תערוכה של ציורים מופשטים, שהביא עמו מניו יורק, עבודות גדולות, בעלות עוצמה צבעית וצורנית.
בדרכו ארצה טייל בספרד, דרום צרפת ואיטליה, ונוכח המפגש עם האמנים הגדולים של העבר, גמלה בלבו ההכרה שהמופשט נעשה לגביו דרך ללא מוצא. בשנת 1979 הציג לראשונה בגלריה ``בינט`` בתל-אביב נופים מדבריים ממבט ציפור, ששילבו ראייה קונקרטית עם ערכים מופשטים, מאז התעמק בציור הנוף וריתק את קהל שוחרי האמנות בציורי מדבר יהודה, בתי עזה ומראות ירושלים בפרספקטיבות מורכבות.
מבחינה מסוימת ממשיך מיכל קובנר את מסורת הציור הארץ-ישראלי, שהיתה רווחת משנות העשרים ועד לשנות החמישים, עד לדחייתה על ידי ציירי ``אופקים חדשים``. אבל בניגוד לציירים כמו גוטמן, מוקדי, ראובן ואחרים, שלא נולדו בארץ והדגישו בה את הצד הרומנטי, התמים והאקזוטי, הנוף אצל קובנר הוא חלק בלתי נפרד מהוויית החיים שבה גדל; העוצמה הצבעית בתמונותיו מהולה בעצב הקיום, החיוניות והחלום ובידיעה על שברון וסופיות.
בספר זה מצייר מיכאל קובנר בקו, בצבע ובמילים דיוקן של הנמל ואוניותיו, את יחודו החזותי והאידיאי, את צידו האגדי והאוטופי, בליווי מובאות בשיר, בתיאור ובתעודה.