דף הבית > העיר הפנימית
העיר הפנימית
תקציר
זה סיפור פוליטי מאוד. זה גם סיפור אישי מאוד. `העיר הפנימית` הוא רומאן שמצלם ומאבחן מצב מוסרי של חברה בסיטואציה היסטורית מסויימת. אבל זה גם ספר על אהבה: על כמיהה ונאמנות, בגידה והתנכרות, במישור האישי ביותר.
מיכל פלג אינה קוראת למקומות בשמותיהם הגיאוגרפיים המוכרים. היא גם אינה נוקבת בשמות רשויות שלטוניות ושירותי ביטחון. אבל היא בהחלט מתארת וברים כהווייתם, ופורשת את המפה הדמיונית כך שאין קושי לפענח את הצופן: ``העיר הפנימית``, ``העיר העליונה``, ``מובלעות הפליטים`` - כולן כאן ולא הרחק מכאן. מעבר לכך יש בספר מחוזות אחרים - ארצות שכבר התרסקו במאבקים אתניים או מלחמות אזרחים, אולי בבלקן, או בקווקז - שם ``הכאוס הגיח פתאום מן המעמקים שבהם חשבו כי הוא כלוא לבטח, ובמחי יד:... אבד הכל``.
רמזים לאיום הכאוס המרחף על העיר הפנימית זרועים בסיפורם של תמרה ושל אביה, האיש המכונה אין, שהועלם לשנים ארוכות במין ``בגידה`` ערטילאית. כל הדמויות בספר, החזקות והחלשות לכאורה - מקונסול המעצמה העולמית ועד לאשה ממובלעת פליטים - לכודות בחוסר האונים שלהן ונמלטות כל אחת למציאות מדומה משלה. אפילו בר-אוריין הקשיש, העוקב בחרדה אחר ההתפוררות סביבו, מאבד את שרידי האידאולגיה שלו לנוכח החמדנות והכוחנות הצינית שצמחה ממנה. יש רק כאלה, כמו אנוור, בן הפליטים שעשה קריירה בינלאומית, שמוצאים דרכים פרגמטיות לעמוד זקוף. וכמו שבא, הבוחרת למקם את חייה בשטח ההפקר שבין העיר והמובלעות, ובהמתנה לשוב האהבה; אבל ברירת המחדל האחרונה שמעלה הספר היא מעשה אלימות.
אולי המחשבה המרה ביותר מתגלמת בדמותו של דווידי, העיתונאי המאוהב בתמרה או בעצמו, ויותר מכל במלים, שבהן הוא משתעשע ומלהטט באובססיביות. בפעם היחידה שהוא מנסה לגעת במציאות ממש, בפרשת אין, מתברר לבסוף שהגיע ללא כלום, למלים, וגם את המלים תקצר ידו לשמור במחשב-מכשף שלו, הוא רק יפזר אותן ברחבי הרשת כמם קריאה לעזרה בתוך בקבוק. באמצעות דווידי מבקר אולי הטקסט של מיכל פלג גם את עצמו, ומצביע על חוסר האונים של השפה באשר היא: זו יכולה להתאמץ לתאר, לאבחן, לתעד, אבל כוחה (ובכלל זה כוחו של הספר הזה) לשנות דל אם לא אפסי.
זה ספר אמיץ וחריף, ספר שיש בו כעס, בושה ומחאה נוקבת על עוול שנעשה וממשיך להיעשות במקום שנוא ואהוב בה בעת. יש בו תסכול על אזלת-יד, אך גם געגועים לאהבה ואמונה בזכותו - ובחובתו - של כל אדם להגן על כבודו וחירותו.
`` ` ן
מיכל פלג אינה קוראת למקומות בשמותיהם הגיאוגרפיים המוכרים. היא גם אינה נוקבת בשמות רשויות שלטוניות ושירותי ביטחון. אבל היא בהחלט מתארת וברים כהווייתם, ופורשת את המפה הדמיונית כך שאין קושי לפענח את הצופן: ``העיר הפנימית``, ``העיר העליונה``, ``מובלעות הפליטים`` - כולן כאן ולא הרחק מכאן. מעבר לכך יש בספר מחוזות אחרים - ארצות שכבר התרסקו במאבקים אתניים או מלחמות אזרחים, אולי בבלקן, או בקווקז - שם ``הכאוס הגיח פתאום מן המעמקים שבהם חשבו כי הוא כלוא לבטח, ובמחי יד:... אבד הכל``.
רמזים לאיום הכאוס המרחף על העיר הפנימית זרועים בסיפורם של תמרה ושל אביה, האיש המכונה אין, שהועלם לשנים ארוכות במין ``בגידה`` ערטילאית. כל הדמויות בספר, החזקות והחלשות לכאורה - מקונסול המעצמה העולמית ועד לאשה ממובלעת פליטים - לכודות בחוסר האונים שלהן ונמלטות כל אחת למציאות מדומה משלה. אפילו בר-אוריין הקשיש, העוקב בחרדה אחר ההתפוררות סביבו, מאבד את שרידי האידאולגיה שלו לנוכח החמדנות והכוחנות הצינית שצמחה ממנה. יש רק כאלה, כמו אנוור, בן הפליטים שעשה קריירה בינלאומית, שמוצאים דרכים פרגמטיות לעמוד זקוף. וכמו שבא, הבוחרת למקם את חייה בשטח ההפקר שבין העיר והמובלעות, ובהמתנה לשוב האהבה; אבל ברירת המחדל האחרונה שמעלה הספר היא מעשה אלימות.
אולי המחשבה המרה ביותר מתגלמת בדמותו של דווידי, העיתונאי המאוהב בתמרה או בעצמו, ויותר מכל במלים, שבהן הוא משתעשע ומלהטט באובססיביות. בפעם היחידה שהוא מנסה לגעת במציאות ממש, בפרשת אין, מתברר לבסוף שהגיע ללא כלום, למלים, וגם את המלים תקצר ידו לשמור במחשב-מכשף שלו, הוא רק יפזר אותן ברחבי הרשת כמם קריאה לעזרה בתוך בקבוק. באמצעות דווידי מבקר אולי הטקסט של מיכל פלג גם את עצמו, ומצביע על חוסר האונים של השפה באשר היא: זו יכולה להתאמץ לתאר, לאבחן, לתעד, אבל כוחה (ובכלל זה כוחו של הספר הזה) לשנות דל אם לא אפסי.
זה ספר אמיץ וחריף, ספר שיש בו כעס, בושה ומחאה נוקבת על עוול שנעשה וממשיך להיעשות במקום שנוא ואהוב בה בעת. יש בו תסכול על אזלת-יד, אך גם געגועים לאהבה ואמונה בזכותו - ובחובתו - של כל אדם להגן על כבודו וחירותו.
`` ` ן
0 ביקורות
