דף הבית > העיר והבית
העיר והבית
תקציר
רומאן-המיכתבים `העיר והבית` הוא הרומאן האחרון שכתבה נטליה גינצבורג (ראה אור באיטלקית ב1984-). זהו סיפורה של חבורת ידידים, על אהבותיהם, מידותיהם, מות יקיריהם; יש בו יחסי הורים-ילדים לקויים, ולעומת זאת שורת הורים-לא-ביולוגיים שמתפקדים בדרך זו או אחרת כהורים ממשיים.
עזיבתו של ג`ופה לאמריקה, והתפרקותו של ``הבית`` שבו נפגשים כולם בסופי-שבוע, מאפשרת חליפת-מכתבים ענפה המשקפת פיסות-חיים כבחתיכות של מראה שהתנפצה לרסיסים. אכן, זה הדימוי של נטליה גינצבורג עצמה, שכתבה על הספר: ``כבר מן ההתחלה לא קיוויתי לדבר. המראה היתה שבורה, ואני ידעתי שלאחות את השברים יהיה בלתי-אפשרי. מעולם לא חוויתי את החסד שיש במראה שלימה הניצבת למולך``.
אולי דווקא בכך הישגו הגדול של הרומאן הזה, שרבים רואים בו היום את הרומאן הגדול ביותר של גינצבורג. ההצצה למיכתביהם של האנשים הללו היא כהצצה לערימת מיכתבים שמישהו מן החיים באמת זנח כשעבר דירה. הקריאה בהם מוליכה להירהורים על דמויות ועלילות של רומאנים הנחשבים ריאליסטיים - עד כמה הן קונסטרוקטים מקושרים-היטב סביב איזו תיזה להבנת נפש האדם ועולמו; כמה נדירות דמויות אנושיות באמת, כמו ברומאן של גינצבורג, דמויות שאינן ``מעבדה`` לשום דבר, וגם אינן ``אנשים פשוטים`` שהקורא יכול לזכותם במבט אירוני, מלמעלה.
האסונות הלא-צפויים נוחתים כאן לפתע, כמו בחיים; הדמויות אינן בנויות סביב איזה שסע חריף, אינן ניתנות לשום הגדרה חד-משמעית, ואף אינן מדגימות את בעייתיות ההגדרה. אכן, יש בספר מצב כללי של התפוררות, של עזיבת הבית, שהוא מטאפורה לאיזו יציבות אשלייתית; של מציאת ``בית`` אחר, שהוא פחות אבל גם יותר, כי מעמדו מפוכח יותר. יחסים ``דפוקים`` בין בני אדם מוצאים בסוף מין תיקון תחליפי. אבל כל זה רחוק מלמצות את הספר, שיש בו, מעל לכל, אחה חסד של אמפטיה אנושית.
ציור העטיפה שבחרה יעל שורץ מאיר זווית שנראית תחילה לא צפויה. הוא מתייחס ללוקרציה, האשה בעלת ההריונות הרבים ביותר בספר (משלושה גברים), האומרת: ``אני אוהבת שהבטן שלי גדולה``, במחשבה שניה, אכן, ההורות הטבעית, הספונטנית, היא הערך החריף ביותר בספר; מול כל הדמויות המחפשות חסות וביטחון, היא הדבר שמפציע למרות-הכל, היא הממשי שיכולים להעניקו אפילו אבות לא-אמיתיים, כמין תיקון ליחסים קודמים, חסרים, של הורים-ילדים.
עזיבתו של ג`ופה לאמריקה, והתפרקותו של ``הבית`` שבו נפגשים כולם בסופי-שבוע, מאפשרת חליפת-מכתבים ענפה המשקפת פיסות-חיים כבחתיכות של מראה שהתנפצה לרסיסים. אכן, זה הדימוי של נטליה גינצבורג עצמה, שכתבה על הספר: ``כבר מן ההתחלה לא קיוויתי לדבר. המראה היתה שבורה, ואני ידעתי שלאחות את השברים יהיה בלתי-אפשרי. מעולם לא חוויתי את החסד שיש במראה שלימה הניצבת למולך``.
אולי דווקא בכך הישגו הגדול של הרומאן הזה, שרבים רואים בו היום את הרומאן הגדול ביותר של גינצבורג. ההצצה למיכתביהם של האנשים הללו היא כהצצה לערימת מיכתבים שמישהו מן החיים באמת זנח כשעבר דירה. הקריאה בהם מוליכה להירהורים על דמויות ועלילות של רומאנים הנחשבים ריאליסטיים - עד כמה הן קונסטרוקטים מקושרים-היטב סביב איזו תיזה להבנת נפש האדם ועולמו; כמה נדירות דמויות אנושיות באמת, כמו ברומאן של גינצבורג, דמויות שאינן ``מעבדה`` לשום דבר, וגם אינן ``אנשים פשוטים`` שהקורא יכול לזכותם במבט אירוני, מלמעלה.
האסונות הלא-צפויים נוחתים כאן לפתע, כמו בחיים; הדמויות אינן בנויות סביב איזה שסע חריף, אינן ניתנות לשום הגדרה חד-משמעית, ואף אינן מדגימות את בעייתיות ההגדרה. אכן, יש בספר מצב כללי של התפוררות, של עזיבת הבית, שהוא מטאפורה לאיזו יציבות אשלייתית; של מציאת ``בית`` אחר, שהוא פחות אבל גם יותר, כי מעמדו מפוכח יותר. יחסים ``דפוקים`` בין בני אדם מוצאים בסוף מין תיקון תחליפי. אבל כל זה רחוק מלמצות את הספר, שיש בו, מעל לכל, אחה חסד של אמפטיה אנושית.
ציור העטיפה שבחרה יעל שורץ מאיר זווית שנראית תחילה לא צפויה. הוא מתייחס ללוקרציה, האשה בעלת ההריונות הרבים ביותר בספר (משלושה גברים), האומרת: ``אני אוהבת שהבטן שלי גדולה``, במחשבה שניה, אכן, ההורות הטבעית, הספונטנית, היא הערך החריף ביותר בספר; מול כל הדמויות המחפשות חסות וביטחון, היא הדבר שמפציע למרות-הכל, היא הממשי שיכולים להעניקו אפילו אבות לא-אמיתיים, כמין תיקון ליחסים קודמים, חסרים, של הורים-ילדים.
0 ביקורות