הצחוק מסה על משמעות הממד הקומי

פילוסופיה אינה עיסוק מצחיק, היא עוטה ארשת רצינות וכובד ראש. מה לפילוסופיה ולצחוק? למרות האמור פילוסופים ואנשי מדע רבים עסקו בצחוק, החל מאריסטו ועד ימינו. כבר אריסטו זיהה את העובדה שהצחוק מייחד רק את המין האנושי. למרות זאת, הצחוק אינו מבטא את מהות האנושי. האדם הוא יש חושב, יצור רציונלי, וצחוק אינה תופעה רציונלית. עובדת יסוד זאת עומדת בתשתית העיסוק ארוך השנים בצחוק. תופעת הצחוק נבחנה מבעד לעדשה הרציונלית, ולפיכך שאלת היסוד הייתה: למה האדם צוחק, כלומר, איזו פונקציה ממלא הצחוק בחיי האדם? התשובות לשאלות הללו היו מגוונות, אבל היסוד המשותף להן הוא דחיית העיסוק בשאלה: מהו הצחוק.אַנרי בֶּרגסוֹן (1941-1859), מגדולי ההגות הפילוסופית במאה העשרים, עיצב פילוסופיה שתשתיתה היא הסירוב לראות ברציונליות את תמצית הקיום האנושי. הוא לא הכחיש כי האדם הוא יצור רציונלי, אבל סירב לראות באדם רק יצור רציונלי. לפיכך השאלה היסודית שהציב הייתה: מהו הצחוק? כלומר מה המשמעות של תופעת הצחוק כשלעצמה. מיקוד זה מפנה את הזרקור לשאלה: מה מצחיק אותנו, ולא לשאלה למה הדברים מצחיקים אותנו. הסטת נקודת הכובד לתופעה מבטאת סירוב עמוק לרדוקציוניזם, המבקש להעמיד את כל תופעות הקיום האנושי על יסוד אחד; האדם הוא יש צוחק, כדרך שהוא יש אוהב, סובל וכו’, ולא רק יש חושב. החיבור הקטן בהיקפו על הצחוק הוא בעל חשיבות רבה, לא רק משום שהקנה חשיבות ליסוד שנחשב שולי ולא מהותי; אלא גם משום שהמיקוד בצחוק מאפשר לנו לחשוב מחדש על ניסיון חיינו ועל תודעתנו האנושית הקונקרטית.