השיבה מהודו

לאחר היריעה הרחבה של `מר מאני`, עטור הפרסים והתהילה הבינלאומית, פונה א.ב. יהושע לנתיב אינטימי - אהבה מוזרה, ``בלתי אפשרית``, של גבר צעיר לאשה. נתיב זה ממומש בריאליזם פרטני ובהומור הנושק בגרוטסקי. אך חרף השתהותו הכפייתית של הגיבור-המספר על פרטים, דומה שיותר מבכל רומאן אחר של יהושע נסחף הקורא לדהור בקריאתו, עד שכמעט מתבקש לומר לו שיש בונוסים רבים בהאטת קצב הקריאה.
המספר הוא רופא-מתמחה, הנאבק על מקומו במחלקה הכירורגית. הוא נקרא ללוות זוג הורים - לזר ואשתו דורי - להודו, להחזיר משם את בתם, שחלתה בצהבת קשה. המסע להודו תופס בתיאוריו הססגוניים את חלקו הראשון של הרומאן, אך גילגוליו, והמטאפורות שלו, מחלחלים למלוא אורכו של הספר. בנג`י, שיתפתח בהמשך כרופא מרדים, ושגם מפליא לעיתים באינטואיציות הרפואיות שלו, הפונות אל ה``פנים`` - מבצע בהודו, בתנאי ``שדה``, עירוי-דם שאולי הוא שמציל את החולה הצעירה, אבל הרופא הצעיר, הנוסע ``כבן עם הוריו``, מתאהב לאו דווקא בחולה שלו; עד כה הסתדר יפה עם לבדיותו נטולת-החיוניות, אך בהודו הוא עומד נפעם מול עוצמת הזוגיות של הזוג לזר, השונה כל-כך מזו של הוריו - וזה מה ששואב אותו לאהבה ``אבסורדית``.
ואכן, המנוע של הרומאן הוא ``המיסתורין`` המוליך שני יצורים נפרדים לקשור את עצמם זה לזה בשלשלת אחת, בחיבור המעניק, לכאורה, חיוניות, המראה, תחושת שיחרור - אבל הוא גם ``קשר``, דהיינו: שלשלת כובלת של משיכה-כבידה.
ב`מר מאני` הפקיע יהושע את דמויותיו מן ההסברים של הפסיכולוגיה האישית ותהה על הנוסחה הבין-אישית, הטבועה מראש, המתגלה ב`שייכות` של שושלת-משפחתית, עדה, זהות לאומית, וכו`. גם ב`שיבה מהודו` יש יציאה מגבולות הקיום והזמן האישיים, אך גם מתחומיו של קשר-הדם. ה`אני` שאינו נפרד-לעצמו מתגלה כאן בריבוי הפנים של התערבות והתערבבות אדם באדם אחר, והישאבות אדם לזולתו. דומה שמזדמנים מקריים, או סמיכויות אקראיות, נשאבים אל הנפש ``שזהותה קצת רופסת`` ומלבים אותה. קיומו של אדם באדם אחר לובש כאן מיגוון של צורות, החל ממעניק-חסות שתלטן, או זהות שאדם מאמץ לעצמו במילוי תפקיד; דרך אמפטיה, הזדהות וסימביוזה נפשית; ועד למגע מפולש שהזהות האישית אובדת בו כליל, כאילו נתגלגלה באדם נשמה אחרת - אמונה שבנג`י מאמץ לעצמו ברצינות הולכת וגוברת. למעשה תוהה הספר אחר השיס מזהות לזהות, אחר ``עירוי-הדם`` הסימביוטי הזה ``בטרנספוזיה ישירה``, אשר משנה את ה`אני` כמו בהתאהבות שזורמת פנימה ``בלתי ניתנת לשליטה, וכמו ממקור חיצוני, כאילו היתה אינפוזיה של קוקטייל עשיר... שמטפטף בסתר לתוך מעמקי האורגניזם ומשנה את הנוסחה שלו.`` ההסתפגות המיסתורית הזאת באחר, המעניקה ממשות חדשה, גם כרוכה בהיעלמות עצמית (``לאן נעלמת?``), בהתפוגגות ובתרדמה כמו נרקוטית.
אבל אולי מונח ``המיסתורין`` האמיתי של הספר דווקא במקום אחר, בקשר בין בנג`י למיכאלה. שהוא סיפור האהבה המוסתר של הספר? למכאלה הנינוחה. הלא מתערבבת. המלווה ותומכת בסובלנות ואמפטיה, והסבורה שכל אדם אחראי לגורלו, וצריך ל``ילד`` את עצמו בעצמו - קרוב בנג`י קירבה שאינו מודה בה. הדרך שהיא מציעה אינה בדידות ואינה סימביוזה אלא קיום-יחד אגב אוטונומיה. ``אין אנו שתי נשמות הקושרות ביניהן קשר נצחי, אלא רק שני נהרות זורמים, שבטוחים כל אחד בעומקו ובעצמאות האפיק שלו, ועל כן אין חשש שמימיהם יתערבבו קצת אלה באלה,``
האם הנעזבות של בנג`י בחלק האחרון אינה תוצאת עזיבתן של מיכאלה ובתו? האם לא למיכאלה מכוונות שורותיו האחרונות של הספר? אך האם יוכל להיוולד-מחדש מתוך התרדמה - אם תשוב מיכאלה ואם לא - כמי שאינו לבד, אבל גם אינו נמוג?
כל אחד מן הרומאנים הגדולים של יהושע מתחרה באחרים בנקודות ההצטיינות שלו.
`השיבה מהודו`, דומני, מביא ל``תחרות`` זו את יכולת ההשתהות על פרטים ממשיים מאוד אך עתירי דמיון, ובעיקר את המלאות האנושית של הדמויות, עד לאחרונה שבהן.