ורק הים נותר אותו הים

בשיריו היפים של ישראל פינקל ב"ורק הים נותר אותו הים", אנשים משתנים – באים והולכים, זמנים זורמים, מקומות מתחלפים, חיים נמוגים, אפילו הנוף זז קמעה, רק הים הגדול (הים התיכון) או אפילו, אם תרצו, כל אוקיינוס גדול ממנו, הוא מקור מפלט רגשי רומנטי לַיציב ולַקיים. הוא סמן לכך שיש עונות בעולם, שיש גאות וָשפל, שיש אופק, שיש מקור לנחמה שעינֵי האדם יכולות להיזון ממנו.
בשירי פינקל, חשבונות הרבה, הנושאים אופי של ספירת מלאי. הוא מהרהר ובא חשבון עם האהובה, עם העונות, עם נוף ארצו, עם ההיסטוריה של עמו, ובכלל עם החיים המתכּלים. זוהי שירה בעלת יסוד יומני־אישי, מאוד נוגעת ומאוד נהירה לקורא. בעיקר טורדת אותו שאלת מצבו של האדם בעולם ולשם מה, לאיזו תכלית, כל הדבר הזה, הדרך הזאת, המסע הזה? נחמה רבה אין בשירים, אבל ישנה השלָמָה, וההשלמה מביאה איתה איזשהם כובד ראש ועייפות שיש בהם מן היופי. נדמה כי הדובר בשירים מבקש להסיק מסקנות באשר לחיים, אך אינו יכול לעשות כן, לעיתים בשל מורכבותם ולעיתים בשל תִּפלותם. פה ושם הוא מוצא נצנוצי יופי להיאחז בהם, אבל אלה רק מהבהבים לרגע ושוב מותירים אותו עם ההשלמה הווידויית הטוטאלית בדבר אי יכולתו של האדם להיוושע.
הדובר בשירים של פינקל עבר מלחמות – אש וגופרית. עם זאת, קשה להשתחרר מן העובדה כי המלחמה האמיתית שלו היא ביומיום. כאילו מאבק הקיום תוך לחימה בשגרת החיים ותהפּוכותיה חובר אל חוויית המלחמה שלנו כאן כישראלים. אכן כולנו צה"ל, אבל כולנו גם יחידים בודדים מזדקנים. מה נעשה אפוא? נברח למקומות אקזוטיים רחוקים – קרים וחמים. ניגע בתרבויות אחרות. נחזור אל ההיסטוריה שלנו באירופה מלאי גאווה בהווה. אבל ביומן השירי המובא כאן, שמציף אותך הקורא בכנותו, אין ממש נחמה באסקפיזם הזה, ובכל זאת עולה הבדידות של היחיד מעל כל הוויה של עשייה ולא יועילו לו כובד ההיסטוריה ותחושת השליחות שהוא מנסה לאמץ ולסגל לעצמו. יש אומץ רב בכתיבה הגותית עצבוּתית מעין זו.
הדובר בשירים מבקש נפשו לחיות בין סתיו לחורף, הוא איש של חורף. רוצה הוא לצאת למסע הגדול נדחף על ידי הרוח הגדולה, לפגוש גברים ובעיקר נשים שיקסימו אותו על פני הדרך בחזקת בכל פגישה מן הלידה ובכל פרידה מן המוות; לשמר את הזיכרון ולחיות את החלום, אבל בסופו של דבר זה מסתכם במגבלות אנוש והוא נותר עומד משתאה לנוכח הים, עד כאן החלומות מגיעים. ולכן השורה הזאת "והים נותר אותו הים" היא לא רק כותרת הספר הזה, אלא גם חותמת כשורה אחרונה אחדים משירֵי הספר. אפשר לומר כי תקוות גדולות לא נתגשמו, חלומות רבים נגוזו, אבל תמיד מפעמת תחושת חידוש החיים למול הים הנצחי. ראש הממשלה בעבר יצחק שמיר אמר בשפת הפוליטיקה הבוטה: "הערבים אותם ערבים והים אותו הים". אולי ברמז כי הם מבקשים להשליכנו לים. אבל פינקל אומר לו לא. ההוויה כל הזמן משתנה, תדיר, רק התיחום שלנו בין קרקע למים נותר בעינו. ואם לעשות פרפראזה על הסופר הרליגיוזי הנהדר, דוד שחר, לא נשאר לנו אלא לעמוד ולהשתאות על האדם הקטן והעלוב־משהו הרוחש על גב החיה הענקית הזאת, הים והארץ.

רן יגיל - עורך, מבקר וסופר


עַכְשָׁו מִתְקַצְּרִים הַיָּמִים
גַּלִּים אוֹסְפִים לְחֵיקָם צְדָפִים שֶׁנּוֹתְרוּ בַּחוֹף
הַיָּם אֵינוֹ מַשְׁאִיר שְׁבוּיִים בִּנְסִיגָתוֹ.
עַכְשָׁו כָּבְדוּ הַמִּשְׁקוֹלוֹת הַמְּעַגְּנוֹת רַגְלַי לָאֲדָמָה
וַאֲנִי מַבִּיט בְּלַהֲקוֹת הָעֲגוּרִים
מְקַנֵּא עַל הַחֹפֶשׁ לְשַׁיֵּט עַל גַּבֵּי רוּחוֹת הַחֲלוֹם
לְנַוֵּט אֶל עוֹלָמוֹת שֶׁלֹּא אֵדַע.

בַּיּוֹם הַקָּצָר בַּשָּׁנָה
תְּהַלֵּכְנָה סוּפוֹת עַל דֶּרֶךְ
בַּלֵּילוֹת הָאֲרֻכִּים יְתוֹפֵף בָּרָד עַל תְּרִיסֵי הַבַּיִת
רְעָמִים יָשִׁיבוּ גַּעְגּוּעַ שֶׁהוֹתִיר סִימָנוֹ בִּזְמַן אַחֵר
יָשִׁיב אֶת רֵיחַ הַמֶּלַח שֶׁדָּבַק בְּמָתְנַיִךְ
אֶת עִשְׂבֵי הַמַּעֲמַקִּים שֶׁקִּשְּׁטוּ שָׁדַיִךְ
אֶת הַסִּימָנִים שֶׁהוֹתִירָה אֶבֶן הַכֻּרְכָּר הַקָּשָׁה בְּגוּפֵינוּ
אֶת טַעַם מִיצֵי הָאַהֲבָה שֶׁהֶחְלַפְנוּ
הָיְתָה עוֹנָה אַחֶרֶת
וְרַק הַיָּם נוֹתָר אוֹתוֹ הַיָּם.