זיכרון נפרד מאבן

ליבו של אדם, מחשבותיו ויצירתו מחיים את הזיכרון השומר על ההנצחה מפני השכחה האורבת לפתחה תמיד. הזיכרון הוא ה"תורה שבעל פה" של ההנצחה. ספרה של תמר קטקו, זיכרון נפרד מאבן: אתיקה של הגדת השואה, מציע להבחין בין זיכרון להנצחה. ההנצחה עוסקת בעיצוב סטאטי של אירוע או דמות מן העבר, בעוד שהזיכרון הוא דינאמי ומותנה ב"כאן" וב"עכשיו", על כן הוא עוסק בתודעה הציבורית, במחשבה מתהווה, בשינון ובלמידה.

בפסיפס הישראלי הצפוף בולטות אבני זיכרון השואה והדילמות לגבי דרך שילובן בזיכרון הקולקטיבי. צמידות הזיכרון לשכחה והאיום שבהכחשת השואה, הם רק חלק מאותות האזהרה לגבי אחריותנו על תכני הזיכרון ועיצובו. בהיעדר קודים אתיים לזיכרון השואה ולמידת שילובו בזהות הישראלית ובתודעתנו הלאומית, מציעה מחברת הספר אתיקה של "הגדת השואה", בהשראת ההגדות הקיבוציות כמודל ייחודי לשינון זיכרון קולקטיבי, המושפע מאירועים היסטוריים ומשלב מסורת, אידיאולוגיה ואקטואליה.

הספר דן בבעיות אתיות, לאומיות, חברתיות ואמנותיות של עיצוב הזיכרון הקולקטיבי, כדי לבחון את הדרכים בהן ניתן לטפח את תרבות הזיכרון של השואה בישראל באופן אחראי וראוי ככל שניתן. בחלקו הראשון מציג הספר יריעה תיאורטית רחבה אודות מהות הזיכרון האישי והקולקטיבי והפרשנויות ההיסטוריות והתרבותיות שלו, ובחלקו השני נבחנים ביטויים שונים של זיכרון המושפעים מהסביבה התרבותית ומהמציאות הפוליטית המלוות את תהליך עיצובם.

אדם עומד מול אנדרטה, מצבה או אבן שעליהן חרוטים שמות, תאריכים ואירועים, ומושיט את יד-נפשו לגעת בהם. משיפנה ללכת, יקטפם, יאספם כפרחים לתוך שיגרת חייו. זיכרון נפרד מאבן.