כבר לא ילד

בפעם הראשונה שפגשתי את פורד דונובן, לא היה לי מושג מי הוא. טוב... חוץ מהמובן מאליו: צעיר, חתיך, מצליח, חכם. וכבר אמרתי צעיר? אם כן, כדאי לחזור על זה. פורד דונובן היה צעיר מדי בשבילי.   אבל נחזור להתחלה. החברה הכי טובה שלי החליטה שהגיע הזמן שאצא שוב עם גברים, אז בלי ידיעתי היא פתחה לי פרופיל באתר היכרויות והזמינה גברים בני עשרים ושמונה עד שלושים ושמונה להתחיל איתי. היא גם ציינה שם שתינתן עדיפות למי שהכינוי שלו הוא מלך הליקוקים. הפרופיל לא היה אמור להיות פומבי. עוד נקודה שכדאי להדגיש – הוא לא אמור היה להיות פומבי.   וכך פגשתי את פורד והתחלנו להתכתב. הוא הצחיק אותי, ובכל זאת התעקשתי בתוקף שעקב גילו נוכל להיות רק ידידים. אבל אחרי שבועות של התשה מצידו, הסכמתי סוף-סוף לדייט אחד בלבד – הדייט הראשון שלי אחרי עשרים שנה עם החבר שלי מהתיכון. ידעתי שזה לא יוכל להיות משהו ארוך טווח, אבל הייתי סקרנית.   אתם יודעים מה אומרים, הסקרנות הרגה את החתול.   הרגליים שלי רעדו כשנכנסתי למסעדה. פורד ישב בגבו אל הפתח. כשהוא הסתובב, נשימתי נעתקה. החיוך הסקסי שלו כמעט המיס לי את התחתונים. אבל... הוא נראה מוכר מאוד. וכשהתקרבתי, הבנתי למה. בית הקיץ של משפחתו היה צמוד לבית הקיץ שלנו. הוא היה הילד של השכנים. אלא שעכשיו... הוא היה כל כולו גבר. לא ראיתי אותו כבר שנים. יצאתי מהמסעדה והתכוונתי להשאיר את כל הסיפור המטורף הזה מאחוריי. וגם עשיתי את זה. עד שהגיע הקיץ. ונחשו מי החליט להשתמש בבית הקיץ המשפחתי השנה?