כמו גחליליות

… אימא יקרה, אני רוצה שתחבקי אותי ותספרי לי רק עוד סיפור במיטה הגדולה שלך ושל אבא. רק סיפור אחד, שבסיומו העצוב תגידי לי כמו שתמיד אמרת 'מתוק שלי, אבל זה לא אמיתי, זה רק באגדות.' כל כך אני רוצה שתנשקי אותי ותגידי לי כשאת צוחקת ומדגדגת, 'תראה פשוש, מחר כשתעורר הכול יהיה אחרת.' אני רוצה ואני רוצה ואני רוצה רק להגיד לך כמה אותך אני באמת אוהב.
"אבל אני מבין למה את עכשיו לא לצדי. את כבר לא יכולה לעמוד בזה יותר. את, שראית את חיותי כשהגחתי מתוכך, בחרת לא לראות אותי קמל. איך אפשר לדרוש מאימא לראות את פרפורי גסיסתו האחרונים של ילדה. איך אפשר לדרוש מאימא לקבור את בנה המת…"
לאחר שאיבדה את אחיה, שנפטר ממנת סמים, יצאה נורית מץ למסע ארוך בעקבות מכורים, מסע שהניב ספר מרגש וכואב, שנכתב על פי עדויות אותנטיות של נרקומנים ובני משפחותיהם.
ס"ם, ילד טוב מבית טוב, מתוודע לראשונה לחשיש ולמריחואנה במהלך מסיבת בר המצווה שלו. אט אט הוא נסחף למערבולת ועובר, יחד עם חבורת צעירים בני גילו, בכל התחנות האפשריות במסע אל ההירואין והקוקאין הקטלניים. יחד עם ס"ם, שמתואר בלשונו המיוחדת את מה שעובר עליו, חודרת נורית מץ לעולמם הפנימי של המכורים: לשקרים, לבריחות, למאסרים, לניסיונות הגמילה ולמשפחות שנהרסות ככל שמעמיקה הצלילה לעולם הסמים.
"נרקומנים הם כמו גחליליות, שזהירתן מתאפשרת בשל חומר כימי המופרש מגופן, ואורן, הנראה לעיתים בזוהר קבוע ולפעמים בהבזק, בוקע מתוכן כל הזמן. בדיוק כמונו המכורים, שבהשפעת הסמים נעטפים בזהירה מתמדת משֶל עצמנו. אור שמסייע לנו לזהות אחד את השני, ולגחליליות למצוא זה את זו. כן, אנחנו עדת גחליליות…"