כשהיינו יתומים

278 עמודים.
אישיגורו, שנולד בנגסאקי, יפאן, ב1954- והובא לאנגליה בגיל חמש, נחשב היום לאחד
מגדולי הספרות האנגלית העכשווית. ""אולי המאתגר שבכולם, הבלתי-קונבנציונאלי, האחד-
והיחיד"" - כפי שכתבה עליו הביקורת. הקוראים בארץ מכירים אותו בעיקר בזכות ´שארית
היום´, רב-המכר הבינלאומי, שתורגם ל-28 שפות, ונמכר בכשני מיליון עותקים.
´כשהיינו יתומים´ - רומאן שיש בו מתח והרפתקאות יותר מבכל רומאן אחר של אישיגורו
עד כה - ראה אור בלונדון בשנת 2000.
השלד של הספר נראה תחילה כזה של רומאן מסתורין הבנוי סביב תעלומה. במידה מסויימת
הדגם נשמר עד הסוף: בתום החיפוש אחר הפשע האבוד תיפתר התעלומה, ובאופן לא צפוי.
לכריסטופר בנקס, המספר וגיבור הספר, יש אמביציה אחת, מאז משחקי ילדותו, להפוך
לגדול הבלשים באנגליה, דוגמת שרלוק הולמס. מפעמת בו איזו תחושת שליחות להתמודד ראש-
בראש עם הרוע של העולם (במיוחד על סף מלחמת-העולם השנייה), אבל השאיפה הבוערת שלו
נעוצה בעיקר בפרשה אפלה מגיל שמונה: היעלמות שני הוריו, בהפרש של חודש, במושבה
הבינלאומית של שנחאי, בשנות העשרה של המאה.
גם כעבור כעשרים-וחמש שנים, בלונדון, אין לו ספק שהוריו נחטפו בילדותו (בידי
כנופיה של סוחרי אופיום), ושיום יבוא והוא יפצח את התעלומה ויגאל אותם. לשם כך הוא
חוזר ב1937-, בעיצומה של מלחמת סין-יפאן, לעיר ילדותו שנחאי, כשהוא כבר גדול הבלשים
האנגלים. איכשהו, הוא בטוח שבכך גם יציל את האנושות מן הקטסטרופה הממשמשת-ובאה.
אבל המישור החשוב של הספר הוא הלאבירינת הנפשי של המספר. חלקי הספר מתוארכים
במדוייק, אבל אלה התאריכים של ההיזכרות ולא של ההתרחשות. הסבך הנפשי של בנקס מורכב
מאובדן ומ""שאריות"" של זיכרון: מזיכרונות לא בטוחים ולעיתים לא מהיימנים, מרמצים
של מה שהי פעם ויטאלי, אם היה. השברים של הילדות מותירים את חייו בהווה חלולים,
ילדותיים. הוא מאבד את הליבה הרגשית של חייו העכשוויים, אטום לאשה שאולי מאוהבת
בו, מחמיץ את ילדותה של בתו המאומצת. עליו להשלים כל העת משימה דחופה, והאירוניה
מגיעה לשיאה כשהוא תנהג כאילו העבר הרחוק אירע אתמול; כאילו הוריו עדיין נמצאים,
אחרי כל השנים הארוכות, ומתעצמת כמו למשל בהרפתקה הארוכה שבה הוא מציל מידי הסינים
את חבר ילדותו היפאני, אקירא. קריאה קשובה תראה כי כלל לא בטוח שהחייל היפאני שהוא
מציל הוא אכן אותו חבר ילדות. גם הקשר בין ""מבצע ההצלה"" הפרטי לבין הצלת העולם
הופך יותר ויותר לפארסה.
אחרי הגיחה לרומאן לא-ריאליסטי ב´באין נחמה´, מרשים עכשיו אישיגורו ב´כשהיינו
יתומים´ ביכולת לכתוב רומאן מבריק, כביכול ריאליסטי לחלוטין, אבל כזה שנושק בהזוי
המאוים."