לוויה בצהריים

"קורן הוא הטהור בפרוזאיקונים העברים החיים כיום" (בני ציפר, ´הארץ´)... "כמעט כל סיפור שיצא מתחת ידו הוא יצירה עזה ומורכבת... האם קורן הוא הסופר הגדול המוחמץ של דורנו?... מה שברור הוא שקורן סופר מקורי לחלוטין, שהמציא נוסח כתיבה שאין דומה לו בספרות העברית" (עידן לנדו, ´הארץ´).



קורן הקדים את זמנו. הרומאן הקצר ´לוויה בצהריים´ נכתב כשהגבול עוד עבר לא-רחוק מכפר-סבא, אך דומה שהיום, בשנות ה-2000 – לאחר התנועה של ההיפֶּר-ריאליזם בציור ובפיסול, עם השתהות העין על פרטים ברֶזוֹלוּציה גבוהה – בשלים הקוראים להעריך את הגאונות והנועזוּת של הרומאן הזה, שהספריה החדשה מוציאה מחדש.

ולא שחסרים אירועים דרמטיים ברומאן. הקוראים בעקבות העלילה – מרגע שיגיעו לחלקו השני של הספר, לא יוכלו להניחו מידם. אשה שוכבת עם חייל שהיא בקושי מכירה, ילד בן עשר מגלה אותם ונעלם, וגורלו יתברר רק לאחר חודשים רבים. דומה שלפנינו דרמה של כמיהה למגע אנושי, ושל אשמה גדולה, המוכחשת ומוסטת לאשמה קטנה.

אבל העלילה הדרמטית מוצפת ברומאן של קורן במלֵאוּת של פרטים קטנים, מוחשיים והתנהגותיים. אנו מנסים למצוא בתוכם עלילה נסתרת, תועים כמין שרלוק הולמס האוסף פרטים סמויים שנראים לו מהותיים, אך אף-פעם אינו מקבל אישור סופי. הספר אינו מודה.

הפואטיקה של קורן כמו אומרת שהדרמות הגדולות, ובמיוחד אלה הנפשיות-רגשיות, הן פרי סלקציה מרדדת ומסלפת, המפשיטה אותן מתוך שפע פרטיה של מציאות אדישה באקראיותה. הניקיון שלו קורא תיגר על כך, באמצעות הינזרות גדולה מדיווח על רגשות, ובכך שאינו מאפשר לפענח את המניעים ואת הכוונות הגדולות של הדמויות. דמויותיו של קורן פשוט מתנהגות ושותקות. האם הן שרויות בהכחשה? מדחיקות? מעלימות? משקרות? לא-יודעות? הקוראים נותרים עם תחושות החשד, אי-השקט, המועקה, החרדה – וגם עם דפיקות-לב ועם התפעמות עזה מיופי שאין לו שם.



הספר ראה-אור לראשונה ב-1974 (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה). בהמשך הכניס המחבר שינויים ותיקונים אחדים והנוסח המתוקן נדפס ב-1989. הספריה החדשה מגישה נוסח זה, בהדפסה חדשה, לדור חדש של קוראים.



ישעיהו קורן הוא זוכה פרס ביאליק לספרות יפה לשנת 2008, "על מכלול יצירתו בסיפורת, ועל כתיבתו הריאליסטית, הצלולה והמדויקת".