מאחורי מחסן שקים

סיפוריו של שמוליק טסלר בספרו "מאחורי מחסן שקים" הם סיפורי מקום אישיים, מנקודת מבטו של ילד שחי את הוויית הקיבוץ, סיפורים המסופרים בחן רב השומר את הקורא במתח ובציפייה לפתרונם.

דודו זכאי, זמר, חבר קיבוץ דליה

קראתי את הספר מראשיתו ועד סופו בפרק זמן אחד. לא עצרתי. כל סיפור שסיימתי עורר אותי לקרוא את הסיפור הבא. אני רואה מול עיניי את מחסן השקים, אני רואה את משובות הנעורים, את דמויות החברים – והם חיים מול עיניי.

הוותיקים הלכו לעולמם, ורבים מהדור הצעיר עזבו, אך שמוליק מחזיר את כולם באהבה רבה אל החיים היפים, הרומנטיים, שלכאורה לא קיימים עוד, אל הקיבוץ של לפני חמישים-שישים-שבעים שנים ויותר, שבו נולד ובו הוא חי גם היום. בימים אלה, שבהם רבים בועטים באורח החיים שבו גדלו, שמוליק מספר כמה קסומים ומרתקים היו החיים שבין השכבה להשכמה. אהובה עליי כתיבתו של שמוליק טסלר, שיצר סגנון נקי של סיפורים קצרים המעניקים חיים חדשים לעולם שהיה, ועדיין ישנו.

ד"ר יואל רפל, חוקר בכיר, המכון לחקר השואה, יועץ המכון לחקר הציונות הדתית, אוניברסיטת בר-אילן; חוקר בכיר, המכון לחקר כתבי אלי ויזל, אוניברסיטת טיבינגן,  גרמניה

התחנכתי במערכת החינוך בבית הספר של קבוצת יבנה. לאחר ארבע שנות שירות צבאי השתחררתי בדרגת רב סרן. חזרתי למשק וחיש מהר נקלטתי בעבודה שאהבתי משחר נעוריי – גידולי שדה. בקיבוץ מילאתי תפקידים ציבוריים אחדים והייתי פעיל בועדות שונות. בתמוז 2003 בני דור שם קץ לחייו, והוא רק בן 22. מאז אני מרבה לכתוב, בעיקר על תקופות קדומות בחיי. באותה כתיבה שלפעמים גובלת באובססיה, אני חי מחדש את ילדותי, את תקופת ההתבגרות, את אותה תקופה של הקמת התא המשפחתי, מנסה ללמוד מטעויות של הוריי ומחנכיי – ונכשל. בכתיבה זו אני מנסה לשנות את תהליכי העבר, ובדמיוני מתקן את הכשלים. מנסה לתקן את עצמי, ולהוריד ממני עצבות ואשם. הלוואי ולא אסיים את הסיפורים.

שמוליק טסלר, קבוצת יבנה

ספרו הקודם: "לא מבליג יותר", 2017, בעריכת ציפי שחרור, הוצאת גוונים