מהתיישבות ביטחון לביטחון היישובים

עם תום קרבות מלחמת העצמאות אימץ המטה הכללי של צה"ל כשיטת לחימה את מה שהוגדר כ"מערך הגנה מרחבית המבוסס על יישובים אזרחיים". על פי תפיסת לחימה זו ליישובים הקיימים לאורך גבולות המדינה ולאלו שאמורים היו לקום נועד תפקיד מרכזי בבלימת כוחות האויב עד לגיוס מערך המילואים. המטרה הייתה לשלב גופים אזרחיים, כאזרחים (בניגוד לאנשי מילואים), בתוך מערך הלחימה של צה"ל. היות והיה מדובר בשילוב של שני תחומים שונים – אזרחי וצבאי – גם המענה התכנוני של צה"ל היה אמור לתת מענה הן להיבטים הצבאיים (כמות כוח אדם בכל ישוב, סוג האוכלוסיה שתאכלס את יישובי המערך, כמות הנשק, אימונים וכו') והן להיבטים האזרחיים של התיישבות זו (מיקום היישובים, המבנה הפנימי שלהם, הביצורים, גידור וכו').

אולם למרות הקריטריונים הברורים שנקבעו לא השקיע צה"ל בישובים את מה שהוא עצמו הגדיר מבחינת כוח אדם לוחם, אימונים ואמצעי לחימה. גם גופי ההתיישבות האזרחיים, למרות שלא התעלמו מדרישות צה"ל ואף שילבו אותם בתכנון האזרחי, העדיפו להתמקד בשיקולים המשקיים והכלכליים אשר במקרים רבים עמדו בסתירה לדרישות הביטחוניות. כתוצאה מכך הוקמו יישובים רבים שלא נתנו מענה לצרכים הביטחוניים ולא התאימו לעקרונות מערך ההגנה המרחבית.

יישובי מערך ההגנה המרחבית הגיעו אפוא למצב שבו צמרת הצבא הבינה שמערך זה אינו יעיל בזמן שלום, ועל אחת כמה וכמה לא יהיה יעיל בזמן מלחמה. צה"ל עצמו לא ויתר לגמרי ובמוצהר על היישובים כחלק ממערך הלחימה שלו, אך בפועל תפיסה זו התמוססה אט-אט לאורך השנים כחלק מהמציאות הביטחונית, הצבאית והתיישבותית.

ד"ר יורם פריד הוא היסטוריון. מחקריו, אשר מתמקדים בעשור הראשון לקום המדינה, עוסקים באופן שבו הגדיר צה"ל את הקשר בין סוגיות אזרחיות וביטחוניות, לצד הדרכים שבהן פעל כדי ליישמן.