מה אעידך

בספר ´מה אעידך´ נשאלת בפעם הראשונה השאלה אם יש קשר בין פעולות הדיבור בלשון ובין הספרות היהודית. לצורך זה נקראת כאן הפרוזה היהודית למן התנ"ך, דרך חז"ל ועד המודרניזם של עגנון וקפקא, שני הסופרים היהודים החשובים במאה העשרים, ילידי תחום האימפריה האוסטרו-הונגרית השוקעת, שכתבו בשתי לשונות שונות זו מזו, עברית וגרמנית. באמצעות שני הקורפוסים האלה נמנע אפוא הדיון מן הפרדיגמה הלאומית, ומתאפשרת חשיבה תאורטית על ספרויות היהודים כריבוי, מתוך קריאה משווה שפותחת אפשרויות פוליטיות ופואטיות של הניסיון היהודי במאה העשרים.בספר מוצעת הקריאה הצמודה כתשתית קריטית להבנה, לבחינה ולפרשנות תאורטית של הדיאלוג בפרוזה: הדברים הנאמרים, היוצרים רפליקה טקסטואלית, ויש בהם תמיד גם דברים שנשארים מכוסים ושתוקים. לפנינו מבחן תאורטי של פעולות הדיבור בפרוזה היהודית - ביצועים כושלים של מחוות דיבור, רגעים אקוטיים בעלי השלכות רבות, מהן קומיות מהן טרגיות. פעולת הדיבור, כמו המחווה הגופנית, מלמדת שהתקשורת בין בני האדם היא רגע שיש בו כישלון, טעייה, מעידות וחוסר הבנה, שהם פָטָליים לא פחות מן הביצוע המוצלח. היצירות הקלסיות של קפקא ועגנון, ובעיקר הנרטיבים הארוכים והמוכרים של ´והיה העקוב למישור´ ו´המשפט´, הם מושא המחקר של השאלות האלה, ובאמצעותם מוצעת כאן קריאה בדמותו של הגבר היהודי אל מול חרדות הביצוע של הדיבור ושל הגוף.