מונוגמיה עילית

מונוגמיה עילית הוא ספרה השמיני ויוצא הדופן של סבינה מסג, המתמקדת בדרך כלל בכתיבה אקולוגית אקופואטית. שירי ספר זה הצטברו במהלך ארבעה עשורים של חיי זוגיות עשירים ברוח, בנפש ובגוף.
בחלק הראשון - שירים מוקדמים שכבר נדפסו בעבר; שירי החלק האחרון נכתבו בשלב הזוגיות המאוחדת המחודשת של החיים המשותפים; ואילו החלק המרכזי, העיקרי, נכתב בתקופת פירוד זמנית בין בני הזוג, ונוצר מתוך פגישה פתאומית עם הבית שהיה "אתר האושר הראשון".

על שירי מונוגמיה עילית כותבת אפרת מישורי: סבינה מסג באה אל הנוף בזרועות פתוחות והוא מחזיר בזרועות פתוחות - זוגיות? שיחה? טאוטולוגיה?
הנביעה הפנימית צבועה תמיד בצבעי המראה המשתרע ממול. השירים הם סדרת השבעות עצמיות מבעד לעולם הנגלה, עולם שהוא זולת ועצמי כאחד.

הרבה בדידות - ולא רק התבודדות - מפצירה בוקרא להישאר עם המילים ויוצרת אותו כבן-לוויה. הנוף מאורגן כמתנה המוענקת בנדיבות, ככל יכולתו של הצורה לקבלו ולהכילו. שים בסוגריים את האקולוגי וייפתח בפניך עולם סגור של נופים וחפצים טובע בזיכרון אנושי.

מסג כותבת את המיתולוגיה של הבית בתהליך של בנייה, התפרקות זמנית, ובנייה מחדש. הבית, שמזוהה בדרך כלל כאתר מובהק של זוגיות, נלוש הפעם כחומר זיכרון. כאן הוגדרה בעלותה על נכסי הבית המשותף, והיא מקימה לתחייה את זכרון הזוגיות, כאילו אמרה: אני אקים את הבית, אבל כפי שאני רואה אותו כיום, והשיבה אליו את מעין השבת אבדה.

יחד
צעד בצד צעד
צער בצד צער
על הגשר הצר
המתרחב לפעמים לאולם ריקודים

עד לאן שזה ´לעד´