מות המחבר

122 עמודים.
העמדה היסודית של "מות המחבר" של בארת, אשר מנסחת את היעלמות המחבר מן השיח הביקורתי על הספרות ואת החלפתו בקורא, מובנית כעמדה אנטי הגמונית. הקורא החדש של הטקסט הספרותי הוא האחראי על שחרור הפוטנציאל החתרני של הספרות אל העולם,אליו מועברת החובה להוכיח את האופי הסרבני והאנטי סמכותי שלה. במובן זה,הטקסט הקצר הזה של בארת הוא גם "האב החוקי" של הקריאות החתרניות של "לימודי התרבות" בשני העשורים האחרונים.
הרצאתו של מישל פוקו,שנישאה חודשים אחדים לאחר פרסום "מות המחבר", איננה מתייחסת אמנם באופן מפורש למסתו של בארת, אבל התמה של "מות המחבר",של היעלמותו מן הטקסט,היא נקודת המוצא של "מהו מחבר?". ממנה פוקו יוצא אל ניתוח תפקידיו של "המחבר" בתוך השיח,אל הפונקציה הארגונית שלו כ"מסמן" ביחס לטקסטים. מסקנתו של פוקו מרתקת: תפקידו של "המחבר" הוא לסמן את "מעמדו" בתוך השיח, להטביע עליו סימן של דיבור מועדף שאינו מתכלה, לייחדו מדיבורים אחרים,זניחים יותר.זהו עולם שבו הדיבור אינו לעולם דיבורו של היחיד,אך לכל יחיד בתוכו יש חלל לדיבור.