דף הבית > מישחק הממלכות
מישחק הממלכות
תקציר
באיטליה, ב1993-, היה `מישחק הממלכות` (ספרה הרביעי של סרני) עוד רומאן-מישפחה מצליח. שנבחר כאחד המובילים בין ספרי השנה: בשביל הקורא האיטלקי יש בו מעשיה עשירה בדראמה, על מישפחת ``אצולה`` יהודית, שמעין קללה עתיקה מרחפת עליה, והדראמה רבת היובלים כתובה בהומור, בחריפות, ברגש חם, בכישרון יוצא-דופן להחיות את הדמויות. וביכולת להמציא פכים קטנים חדים ומבריקים, ההופכים חלק ניכר מפירקוני הספר למין סיפורי ``פואנטה``.
אבל לקורא הישראלי מזומנת בספר חוויה נוספת, אולי מוזרה, כי חלק מן הדמויות עדיין מהלכות בינינו, או ידועות בהיסטוריה הקולקטיבית, בעוד דמויות מרכזיות אחרות מחוקות מן הדעת, כאילו נדחקו החוצה.
המחברת היא בת אחיו של אנצו סרני, ובתו של מימו, ממנהיגי המיפלגה הקומוניסטית האיטלקית, שהיה שר וסנטור, ושקשריו עם הענף הישראלי של המישפחה נותקו סופית כשקם נגד המדינה במלחמת ששת-הימים, עוד קודם לכן הוציא עצמו רשמית מן היהדות. בנערותו היה דתי וציוני. סבה של המחברת, ללו, היה רופא המלך ברומא.
קלארה סרני לא כתבה ספר זכרונות, או שתי-וערב של ביוגראפיות, את אמה, שמתה מסרטן כשהיא עצמה היתה כבת שש, בקושי הכירה; ואביה, עסוק בענייני הפוליטיקה שלו, נשא אשה שניה, וממילא היה מרוחק ממנה ומוכר לה רת מעס, כל מה שחשה כלפיו היתה טינה מבולבלת.
הרומאן המישפחתי של סרני נולד בחלקו מפיתוחי הדמיון, והוא ספר על דמויות שחלקן ``אמיתיות`` וחלקן בדויות לחלוטין. בין האחים סרני - שלושה אחים שכולם גודלו להיות הגיבורים הראשיים של העלילה, וכולם נראים לפעמים כשלבים שונים של דמות אחת ויחידה - שררו יחסים פרדוקסליים של אחווה ומאבקים תהומיים. כילדים המציאו ``מישחק ממלכות`` - מדינה, עיתונים, מטבעות, בולים ומוסדות - ואת ``המישחק`` הזה הוסיפו לשחק כל חייהם. הם, שרצו לשנות את העולם במעשים ובכתיבה, ובחרו בדרכים מנוגדות, כי להיכנס בשער אחד אי אפשר - עשו שימוש במלים כדי לתקן את העולם ולא כדי למסור את סיפורם. חייהם (במיוחד חיי אביה ואמה של המחברת) היו נסיון למחוק את האישי בשירות המטרה והאידיאולוגיה.
הרומאן של קלארה סרני בא, מצד אחד, למלא את הפערים בעלילה ``ההיסטורית`` הפגומה בהכרח, לאחות את הקרעים שההחלטות וההיסטוריה קורעות בכל קיום אנושי האריג השרירותי שהיא רוקמת, על-פי גוונים משלה, הופך את רוחות-הרפאים לבשר-ודם ואחר-כך לגיבורי עלילה אנושית; מעניק לדברים את החצר האחורית שלהם. אבל בו-בזמן גם חושפת סרני את החורים והקרעים הגדולים שהדמויות ניסו לחפות עליהם בחייהן.
הסדר הארעי, הפתוח לשינויים, שהיא עושה, נועד בראש ובראשונה לשכך את המהומה שבעולמה שלה. תהליך הגילוי וההמצאה בנוגע לחיי מישפחתה מכוון אל נפשה שלה, וכך הופכת קלארה לגיבורה הסמויה של הספר. אולי זה מה שעושה, בסופו של דבר, את המיפגש עם הטקסט שלה לנוגע-ללב. כמו אלישע בן-אבויה לאחר מותו מוחזר אביה לא רק אל קהל ישראל אלא גם אל אהבתה.
גם על עצמה היא כותבת בגוף שלישי, כאחת מדמויות הספר, אבל כמו לדמויות אחר היא מאפשרת גם לקלארה, הילדה, צליל אישי: שוב ושוב משובצים בספר חומר אותנטיים, ממה שכתבו הדמויות בחייהן, ודווקא קטעים ``אמיתיים`` אלה, בהקשר החדש הופכים לעיתים לפסגות אירוניות, המבליטות דווקא את הפכים הקטנים, המיטיבים להחריש את הקולות הרועמים של הפוליטיקה.
בסופו של דבר כתבה סרני רומאן פמיניסטי מובהק. כי הנשים, העומדות כאן תמיד לצד ובצל בעליהן, ``גונבות את ההצגה``, והן עולות מן הספר כדמויות היותר מרשימות, יותר חזקות וממשיות.
אבל לקורא הישראלי מזומנת בספר חוויה נוספת, אולי מוזרה, כי חלק מן הדמויות עדיין מהלכות בינינו, או ידועות בהיסטוריה הקולקטיבית, בעוד דמויות מרכזיות אחרות מחוקות מן הדעת, כאילו נדחקו החוצה.
המחברת היא בת אחיו של אנצו סרני, ובתו של מימו, ממנהיגי המיפלגה הקומוניסטית האיטלקית, שהיה שר וסנטור, ושקשריו עם הענף הישראלי של המישפחה נותקו סופית כשקם נגד המדינה במלחמת ששת-הימים, עוד קודם לכן הוציא עצמו רשמית מן היהדות. בנערותו היה דתי וציוני. סבה של המחברת, ללו, היה רופא המלך ברומא.
קלארה סרני לא כתבה ספר זכרונות, או שתי-וערב של ביוגראפיות, את אמה, שמתה מסרטן כשהיא עצמה היתה כבת שש, בקושי הכירה; ואביה, עסוק בענייני הפוליטיקה שלו, נשא אשה שניה, וממילא היה מרוחק ממנה ומוכר לה רת מעס, כל מה שחשה כלפיו היתה טינה מבולבלת.
הרומאן המישפחתי של סרני נולד בחלקו מפיתוחי הדמיון, והוא ספר על דמויות שחלקן ``אמיתיות`` וחלקן בדויות לחלוטין. בין האחים סרני - שלושה אחים שכולם גודלו להיות הגיבורים הראשיים של העלילה, וכולם נראים לפעמים כשלבים שונים של דמות אחת ויחידה - שררו יחסים פרדוקסליים של אחווה ומאבקים תהומיים. כילדים המציאו ``מישחק ממלכות`` - מדינה, עיתונים, מטבעות, בולים ומוסדות - ואת ``המישחק`` הזה הוסיפו לשחק כל חייהם. הם, שרצו לשנות את העולם במעשים ובכתיבה, ובחרו בדרכים מנוגדות, כי להיכנס בשער אחד אי אפשר - עשו שימוש במלים כדי לתקן את העולם ולא כדי למסור את סיפורם. חייהם (במיוחד חיי אביה ואמה של המחברת) היו נסיון למחוק את האישי בשירות המטרה והאידיאולוגיה.
הרומאן של קלארה סרני בא, מצד אחד, למלא את הפערים בעלילה ``ההיסטורית`` הפגומה בהכרח, לאחות את הקרעים שההחלטות וההיסטוריה קורעות בכל קיום אנושי האריג השרירותי שהיא רוקמת, על-פי גוונים משלה, הופך את רוחות-הרפאים לבשר-ודם ואחר-כך לגיבורי עלילה אנושית; מעניק לדברים את החצר האחורית שלהם. אבל בו-בזמן גם חושפת סרני את החורים והקרעים הגדולים שהדמויות ניסו לחפות עליהם בחייהן.
הסדר הארעי, הפתוח לשינויים, שהיא עושה, נועד בראש ובראשונה לשכך את המהומה שבעולמה שלה. תהליך הגילוי וההמצאה בנוגע לחיי מישפחתה מכוון אל נפשה שלה, וכך הופכת קלארה לגיבורה הסמויה של הספר. אולי זה מה שעושה, בסופו של דבר, את המיפגש עם הטקסט שלה לנוגע-ללב. כמו אלישע בן-אבויה לאחר מותו מוחזר אביה לא רק אל קהל ישראל אלא גם אל אהבתה.
גם על עצמה היא כותבת בגוף שלישי, כאחת מדמויות הספר, אבל כמו לדמויות אחר היא מאפשרת גם לקלארה, הילדה, צליל אישי: שוב ושוב משובצים בספר חומר אותנטיים, ממה שכתבו הדמויות בחייהן, ודווקא קטעים ``אמיתיים`` אלה, בהקשר החדש הופכים לעיתים לפסגות אירוניות, המבליטות דווקא את הפכים הקטנים, המיטיבים להחריש את הקולות הרועמים של הפוליטיקה.
בסופו של דבר כתבה סרני רומאן פמיניסטי מובהק. כי הנשים, העומדות כאן תמיד לצד ובצל בעליהן, ``גונבות את ההצגה``, והן עולות מן הספר כדמויות היותר מרשימות, יותר חזקות וממשיות.
0 ביקורות
