מכתבים לשולמית

143 עמ`
באוגוסט 1946 עצרו שלטונות המנדט את מפקד הלח``י, יצחק שמיר, וגירשו אותו מהארץ לארתראה שבאפריקה. צו הגירוש הוצא על-ידי הנציב העליון בהסתמך על סעיף 15 בתקנות ההגנה לשעת חירום, שהתיר לו לגרש כל אדם הנחשב סכנה לשלום הציבור ולביטחון בארץ.

יצחק שמיר היה עצור במחנה בארתראה מספר חודשים עד בריחתו המוצלחת עם עוד ארבעה מחבריו למעצר. בתקופת מעצרו שלח לאשתו שולמית עשרים ושלושה מכתבים, המגלים פן מיוחד באישיותו: רוך, עדנה, חום ואהבת אין קץ למשפחת. וכך הוא כותב בשער הספר:

``הגיבורים האמיתיים של המכתבים הם כמובן שולמית ובני הקטן יאיר (...). וראי שכך יהיה, שכן הגבורה שהראו בני משפחות הלוחמים במחתרות היתה גבורה אמיתית, ככזו היא תשמש תמיד מופת לכולנו``.
יצחק שמיר, יליד 1915 , עלה ארצה ב – 1935 כסטודנט, הצטרף לאצ``ל, והלך בעקבות אברהם שטרן (יאיר) כשהוקמה מחתרת לח``י. לאחר קום המדינה גויס ל``מוסד`` ומילא בו שורה של תפקידים בכירים. בתום עשר שנות שירות פנה לחיים הפוליטיים והצטרף לתנועת החרות. ב – 1977 נבחר ליושב-ראש הכנסת התשיעית ולאחר מכן כינן כשר החוץ. היה ראש הממשלה בנשים 1983-1984 ובשנים 1992-1986. ב – 1992 פרש מהחיים הפוליטיים. בשנת 2001 – חתן פרס ישראל על מפעל חייו.