מנח אנושי

שָׁקֵט יוֹתֵר וּמִתְבּוֹנֵן,

מְחַפֵּשׂ אֵיךְ לוֹמַר הַרְבֵּה בְּפָחוֹת,

מְבַקֵּשׁ לִגְמֹעַ מֶרְחָק רַב

בִּשְׁנֵי צְעָדִים. מַסְכִּים לְוַתֵּר עַל הֶנֵּף הַחֶרֶב

כְּדֵי לְהִתְאַהֵב בִּפְעִימַת לֵב אַחַת. *

ספר הביכורים של נדב נדלר ”מנח אנושי” מכיל יסוד עמוק של התבוננות. נדמה כי המשורר מחפש את המרחק המדויק כדי ללכוד את הפרספקטיבה הנכונה לשיר, זו שמצד אחד תכיר ברוחב היריעה של המבט, ומצד שני לא תישאר רחוקה מדי, אלא תחפש את הזיק האנושי והביטוי שלו. האסתטיקה המינימליסטית בשירי הספר מדגישה את הרווחים, את מוסיקת השיר, ואת הרמוניית הדומם, הצומח והחי. השירים רוויי רֵיחות יער, זיקה לתפילה והרהור על אודות החולף. שם הספר, ”מנח אנושי”, מעיד על מה שהוא צופן בתוכו - תנועת חיפוש של גוונים אנושיים בתוך ההשתנות המתמדת, ”אחרי הכל/ להיות שלם/ משמע להיות/ חלק ממשהו”.