מסה על הנתונים הבלתי אמצעיים

כך הוּבַלתי אל רעיון הזמן. וכאן ציפתה לי הפתעה. במונחים אלה מתאר אנרי ברגסון (1859-1941) את הגילוי שכל הגותו צמחה ממנו: המֶשֶך, העובדה הפשוטה – שמַרבּים להתכחש לה – שהזמן נמשך. בנוף האינטלקטואלי של שלהי המאה התשע עשרה, שהתאפיין בהתפתחות אדירה של המדעים המדויקים ובהתפשטות הפילוסופיה של קאנט, הצהרתו של ברגסון נשמעה כהתרסה. במסה על הנתונים הבלתי-אמצעיים של התודעה (1889), יצירתו הראשונה, ביקר ברגסון את זמן השעון - הגישה המתמטית שמבלבלת את הזמן עם המרחב והופכת אותו לישות מופשטת, שאפשר למדוד אותה ולכַמתָהּ. ברגסון זיהה את המשך (dur?e) עם המציאות הממשית של מצבי התודעה המתלכדים אלה לאלה כמו צלילים במנגינה. במסה ערער ברגסון גם על הביקורת אשר באמצעותה ביטא קאנט את הרעיון שהתודעה היא יחסית והמטפיזיקה היא בלתי אפשרית. באומץ ותעוזה קבע ברגסון שאנחנו יכולים להשיג את המוחלט, ולהשיג אותו באופן בלתי אמצעי. הוא פיתח מטפיזיקה חדשנית שנתנה קדימוּת להתהווּת, להתפתחות, לחיים המייצרים בלי הרף צורות מקוריות, הן בתוכֵנוּ הן מחוץ לנו. המטפיזיקה של המֶשך, המוצגת במסה, משיבה על כַּנו את הזמן כפי שחיים אותו, חוֹוים אותו ומרגישים אותו. זוהי פילוסופיה של חופש, והיא זו שמזמינה אותנו להיפטר מן ההרגלים והדפוסים האוטומטיים של החיים החברתיים, כדי שנוכל להביא לידי ביטוי את אישיותנו במלואה וליצור את עצמנו בכוחות עצמנו, באמצעות מעשינו.