נשיקה בשפתי השפה

טרופה שְׁפוּיָה, אַוְרִירִית וּפִתְאוֹם בּוֹלַעַת מַיִם צְדָפִים וְאַצּוֹת מוֹצְצִים בַּיִת מִדָּמֵךְ עֵדוּת אִלֶּמֶת, מַגִּיעַ לָךְ קוֹל לְכָל הַפָּחוֹת כְּמוֹ לָרוּחַ שֶׁיָּצְאָה נֶגְדֵּךְ נשיקה בשפתי השפה, ספרה השני של ענת חנה לזרע מגיש לקורא שירה אישית, חושנית, גמישה, רצופה עולם דימויים עשיר ומקורי. לזרע שואבת דימויים מעולם הטבע ורותמת אותו לחוויות החיים שלה. היא מכניעה ימים, רוחות, עונות שנה, שמש, סלעים, שדות ועצים ומעניקה להם מילים, תחביר, שפה: לביית, לרסן, לנסות להבין את "הגלקסיה הלא סדורה" שנקלענו אליה והיא עושה זאת בצורה מרגשת ומפתיעה, מעוררת התפעלות והזדהות. (ריקי דסקל, משוררת ועורכת הספר) "לשון לסופר כצעצוע לילד. לשון ביד יוצר — הוא לא מרגיש בה, עד שלא שובר אותה; וכשהוא מפיל אותה — הוא שומע את קולה של הלשון, השפה שהיא שלו", כתב אבות ישורון. אין ספק שבשירתה של ענת חנה לזרע הדבר הזה בא לידי ביטוי מובהק. השפה בספר הזה היא כחומר ביד היוצרת. כאשר השיר עוסק באהבה או במין גם השפה נעשית בשרית וחושנית, וכאשר הוא עוסק במוות ובאובדן, גם השפה נעשית שבורה ואפלה. על הספר הזה אפשר לומר שכשמו כן הוא, נשיקה בשפתי השפה. (אלי אליהו, משורר)