סוף סוף ירו על הפלוגה שלנו

זהו סיפור ישראלי רגיל המתאר דרך שאלפים הלכו בה ועשרות אלפים עוד ילכו.
סיפורה של משפחה המתנהלת סביב השירות הצבאי הקרבי של בנה, מיום קבלת הצו דרך המלחמות והקרבות שבדרך ועד למועד השחרור, אם יש בכלל מושג כזה במציאות הישראלית.
כמה קל להיות "חייל קרבי" לעומת הקושי העצום שבעתיים להיות "אבא של חייל קרבי".
תופעה זו, אף היא משקפת את המציאות הכפולה שכולנו חיים בה:
הפחד מול הגאווה, הדאגה בקרב מול השמחה שבסופו. והכל עד לשמיעת ההודעה המיוחלת: "אין נפגעים לכוחותינו".

"...הספר שלפניכם הוא סיפורה של ארץ ישראל היפה, זו שלפעמים נעלמת ממסכי הטלוויזיה רווי הדרמה והשלילה...
"זהו סיפור מאוד אישי, ובו בזמן זהו הסיפור של כולנו, של דור שני למקימי ולוחמי המדינה שלנו, המלווה בתקווה, אהבה ופחד את הדור השלישי ללחימה על עתיד המדינה והחברה שכולנו חלמנו ועדיין חולמים שתהייה פעם שקטה ושלווה ותדע לכבד את יושביה ובוניה.
זהו סיפור על הצעירים הטובים שממשיכים להוות את חוט השדרה של חברתנו, אלו המתגייסים לקרבי, אלו ההולכים לקורס קצינים, ואלו הממשיכים לשרת בקרבי גם מילואים.
סטלה (טלי) ויחיעם לספר בשפה קלה וזורמת את העובר אותם ואת בנם מיום גיוסו לקרבי בצנחנים ועד ליום שחרורו. הדמויות המבצבצות בשורות הספר, הן לא אחרות מאשר אנחנו."
עמירם לוין