ספר המעשיות לאמהות

"זו היתה שעת ערב מוקדמת כשנכנסה לחדרו של בנה וראתה אותו באור השקיעה שנגה מאחוריו, מהחלון הפתוח. הוא היה רכון על צעצוע ששיחק בו. פס זהוב של שמש חצה את השוק הדקה והעירומה, והאם ראתה את גופו כאילו עבר מטאמורפוזה ונעשה חומר מסוג אחר  –  דבר מה ששוב לא יכלה להעריך את מגעו ומשקלו ודחיסותו.

לשבריר של רגע ידעה האם שהוא לגמרי של עצמו, ושכל היותו שלה הוא רק הרף עין של חסד, הבהוב של רמייה עצמית  בתוך האמת המוחצת הזו. עיניו, כשהסיט סוף סוף את תשומת לבו מהצעצוע והביט בה, היו חלקות ונטולות זיכרון. היא הביטה היישר לתוכן, בִדממה, ובדממה  ראתה גל של הכרה חולף בהן כשאמר אמא, כאילו אמר זאת בפעם הראשונה".