על הצחוק ועל העוקץ

"זה לא יום לאופנוע" אמרה אישתי והחרימה לי את המפתחות..."יש מספיק עבודות בבית"... אני מאוד אוהב עבודות בבית. אני מרכיב פזלים, אני פותר "סודוקויים" וכשאין ברירה אני גם קוצץ את הדשא...
בגלל החורף, הדשא לא צומח, הסודוקו של סופשבוע פתור כבר מיום חמישי (אנחנו מנויים) ואין באפשרותי לעשות פזל כי יבואו אורחים לשבת.
"למה שלא תחליף מצעים?" שואלת אשתי...
אני "מת" להחליף מצעים! במיוחד ציפות! מכל עבודות הבית נראית לי המטלה האהובה מכולן. בגלל שהיא כל כך קשה, אשתי מטילה אותה עלי באופן קבוע. כמה שמבקשים ממני יותר, כך אני שונא יותר. כדי להתייעל, הרגלתי את אשתי לישון בלי שמיכות. כל הקיץ אנחנו מתכסים בסדינים, בעונות המעבר אנחנו נעזרים בפיג´מות ובחורף, בלית ברירה אני נאלץ להתמודד עם הציפות...
"מי הגאון שהמציא את הציפות האלו?" אני שואל את עצמי... למה לעזאזל לא המציאו שמיכות חד פעמיות... יש חיתולים חד פעמיים, מעילי פליז דו צדדיים ורק ציפות עם פתח מצד אחד... לפחות היו ממציאים ציפה עם שני פתחים או ציפה הנדבקת לצד אחד של השמיכה.
אחרי שהלך לי הגב והשתמשתי בכל אוצר הקללות שאני יודע, השלמתי את העבודה והצגתי את עבודת הגמר בגאווה לפני אשתי.
"אתה לא רואה שזה לא סט?" שאלה אשתי בכעס...
"הציפה הזו עם הפרחים האדומים לא שייכת לסט הזה, תחליף מיד.."
"מה זה חשוב?" שאלתי בתחנונים אחרי שהבחנתי בתקלה... הרי אין לנו אורחים בחדר השינה...
"אל תעשה טובות, אני אעשה את זה לבד" הייתה התשובה הנחרצת...
כשאני שומע משפט כזה אני לא לוקח סיכונים..

(מתוך "תעתועי מזג האויר")