פימפה ושני הירחים

זוֹהִי פִּימְפָּה, הַכַּלְבָּה הַמְּנֻקֶּדֶתשֶׁיּוֹצֵאת לְהַרְפַּתְקָאוֹת וְעוֹזֶרֶת לַחֲבֵרִים,וְעַכְשָׁו מְכַכֶּבֶת בְּסִדְרָה שֶׁל סְפָרִים."אַתְּ רוֹאָה אוֹתִי?" שׁוֹאֵל הַיָּרֵחַ וּמְחַיֵּך."כֵּן," אוֹמֶרֶת פִּימְפָּה."מָה רָצִיתָ?" שׁוֹאֶלֶת פִּימְפָּה,וְהַיָּרֵחַ מַסְבִּיר שֶׁהוּא פָּשׁוּט רוֹצֶה לְפַטְפֵּט קְצָתכִּי הוּא מַרְגִּישׁ בּוֹדֵד הַלַּיְלָה בַּשָּׁמַיִם.הַיָּרֵחַ בּוֹדֵד, וְהוּא מֻכְרָח לְהִשָּׁאֵר בַּשָּׁמַיִם וּלְהָאִיר.אֵיזֶה מַזָּל, לְפִּימְפָּה יֵשׁ רַעְיוֹן נֶהְדָּר!