צארלס קראוטהמר מבחר מאמרים

"הפוליטיקה היא חומר הגלם הפגום של חיינו הציבוריים, והיא שולטת בכול משום שבסופו של דבר הכול – הנשגב והשפל, ובעיקר הנשגב – חי ומת ברצונה של הפוליטיקה. גם אם תיהנו מתרבות מתקדמת ומשגשגת ככל שתהיה, אבל הפוליטיקה תהיה גרועה, הכול עלול לרדת לטמיון. וזו איננה היסטוריה רחוקה".

כך הסביר צ'רלס קראוטהמר את הכרעתו לקטוע קריירה מבטיחה כרופא פסיכיאטר ולעבור לכתיבה פרשנית בעיתונות. בהירות הביטוי שלו, כמו גם בהירותו המוסרית, חוש ההומור שלו לצד חוש צדק מפותח, נאמנות לעקרונות לצד גמישות מחשבתית – כל אלה הפכו אותו עד מהרה לאחד הקולות החשובים בדורו.

 לאורך כמעט ארבעה עשורים, מראשית נשיאותו של רייגן עד פטירתו ב-2018, היה קראוטהמר לנושא-דברן הבכיר של החירות, הדמוקרטיה, החוקתיות, המתינות החברתית, צדקתה של ישראל והמצוינות היהודית. במקום תקינות פוליטית מציעים מאמריו המבריקים של קראוטהמר אמת מידה חדשה-ישנה: יושר אנושי.

 איך הפכו המשפחה הבורגנית והזוגיות ההטרוסקסואלית לשורש כל רע?
כיצד הפכו "זכויות האדם" למנגנון לצידוק משטרי רשע?
האם יכולה ארה"ב למצוא שביל זהב בין השלטת דמוקרטיה נלהבת בעולם לבין ריאליזם זהיר?
כיצד יכולים היהודים להתמודד עם שיח השנאה המתפשט באקדמיה?

 צ'רלס קראוטהמר, 1950-2018, נולד למשפחה יהודית אמריקנית וגדל בקנדה. הוא החל את דרכו המחשבתית בשמאל-מרכז, ועבר בצעירותו ללימודי רפואה ופסיכיאטרייה, לארצות הברית, ולהשקפת עולם שמרנית. בהיותו סטודנט נפצע קשה בבריכת שחייה, אושפז למשך שנה ויותר ונותר כל חייו משותק מצווארו ומטה. מאמריו הופיעו דרך קבע בניו ריפבליק, במגזין טיים, ולבסוף, מדי שבוע, לאורך שנים, בוושינגטון פוסט. 
ב-1987 זיכתה אותו כתיבתו בפרס פוליצר.