קופסת ילדות

במלים תמימות למראה, אך חדות כתער, בכנות ובאומץ שאינם שכיחים במקומותינו, פורש בפנינו המשורר, חיים שטנגר, מחבר הרומן 'קופסת ילדות' את סיפור ילדותו, נעוריו והתבגרותו בעיר העברית הראשונה, בימים שקדמו למלחמת ששת הימים ולאחריה.

המחבר, כרבים מבני דורו חובשי הכיפה, עבר את כור ההיתוך 'הקלאסי' של אותן שנים: בית-ספר מזרם החינוך הממלכתי-דתי המזוהה עם תנועת "המזרחי", שבו הייתה בעיקר יהדות של חיוך ושל חסד, שהתחלפה בימי הישיבה-פנימייה התיכונית ביהדות תובענית ומאיימת.
יופיו של רומן הביכורים המאוחר הזה נעוץ בדיכוטומיה שבין קטעי הילדות התמימי, היקיים, אך לא הנוסטלגיים בהכרח; לבין הקטעים הסאטיריים, הבוגרים יותר, שבהם הוא מבקר קשות את החברה ואת הסביבה שבה למד וגדל, הלוא היא הציונות הדתית.
נדמה כי עולה מרומן זה תחושה רוסויאנית (א-לה ז'אן ז'ק רוסו ו"אמיל" שלו) כי בילדות יש רגע אחד חלק ונכון וטהור, ואחר כך באים הממסדים השונים: בית הספר, הצבא, הלימודים הגבוהים, החיים האזרחיים, המדינה, הממשלה, הכנסת, הממסד המשפטי, וכמובן הרבה לפניהם הממסד הדתי, ומקלקלים הכל.