שביב של תקווה

גרייס מיהרה להרים את עיניה אל פניו של מקס. הממזר היהיר גיחך, משתעשע במכחול בין אצבעותיו. הייתה לו אפילו החוצפה להקפיץ את גבותיו.*גרייס מזמן לא הרגישה אפילו שמץ משיכה לבני המין השני, בגלל הכאב שגרמו לה מערכות יחסים קודמות. הפחד הספיק כדי לגרום לה להתרחק מכל גבר שהקדיש לה תשומת לב. לא שהגבר הזה שם לב אליה; הוא אפילו לא החזיר לה חיוך. ברור שיש לו עבר מפוקפק. היא תמיד נמשכה למניאקים, לאסירים משוחררים, למכורים לאלכוהול או לסמים. היא הייתה כמו מגנט לכל הזבל הזה, שרודף אחריה לכל מקום.  מקס ידע שיש לה רגשות כלפיו, ואם כי הבטיחה לו חגיגית שהיא רוצה ממנו רק סקס, הוא ידע שזה אף פעם לא שחור או לבן, תמיד יש אזורים אפורים ותמיד מישהו נפגע, תמיד מישהו מתאכזב. עד לא מזמן מקס עצמו היה גבר כזה, אחד שעובר מבחורה אחת לאחרת בלי להתחשב ברגשותיהן, בלי שיהיה לו אכפת במי הוא פוגע. הוא עשה סקס כדי לשכוח, וכך שכח שגם לשותפותיו יש רגשות ורצונות. הוא היה מניאק מכור לסמים. אבל עכשיו הוא כבר לא כזה.האם יצליחו שני האנשים הפגועים האלה להתגבר על עברם ולבנות ביניהם מערכת יחסים?