שיחות חולין בתלמוד הבבלי

שיחות חולין מאיר בדיוניו כעשרים שיחות חולין מן התלמוד הבבלי. אין ספק שבמסגרת עולמם של חז"ל, הן הפרטית והן הציבורית, התנהלו לא מעט שיחות סביב עניינים קונקרטיים, אלא שלמחברי הסוגיות התלמודיות ועורכיהן לא היה עניין ברישום המציאות או ההיסטוריה ולפיכך לא הִרבו להביאן. שיחות חולין נתפסו בעיני חז"ל כמשהו זר לעולמם שהתמקד במוסר הדתי ובהלכה. די להזכיר בהקשר זה את התנא רבי אליעזר המעיד על עצמו: "מימי לא קדמני אדם בבית המדרש ולא ישנתי בבית המדרש [...] ולא הנחתי אדם בבית המדרש ולא שחתי שיחת חולין [...]", או את דברי חכמים על רבן יוחנן בן זכאי ש"מימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ד´ אמות בלא תורה ובלא תפילין [...]" (בבלי סוכה, כ"ח ע"א).

על הסתייגותם של חז"ל משיחות החולין ניתן ללמוד גם מייחוסן לנשים, שכידוע לא היו שייכות לעולם התורה, שנאמר: "עשרה קבים שיחה ירדו לעולם תשעה נטלו נשים" (בבלי קידושין מ"ט ע"ב). ההסתייגות משיחות חולין לא היתה נחלתם של חז"ל בלבד והיא רווחה גם בקרב הפילוסופים היוונים, הן בתקופה הקלאסית והן התקופה ההלניסטית.

לפיכך הגיוני הוא שבתלמוד הבבלי לא ימצאו שיחות חולין. אך משנמצאו ב שיחות חולין ובמספר לא מבוטל, מן הראוי לבדוק האם הן נכללו בו חרף היותן נטולות משמעות ערכית דתית-מוסרית, או שמא צפונה בהן משמעות ששומה עלינו לחשוף. ואכן, לטענת מחברי ספר זה בדיקת לשונן, סגנונן ותכניהן של השיחות והשוואתן לתבניות שיח ארצישראלי מקבילות, מלמדת שלפנינו לא תיעוד ניטרלי של שיחות אלא יצירות ספרותיות שנועדו להקנות מבע למסרים רעיוניים דתיים-מוסריים. יתרה מזאת, עיון בהקשר הצר של השיחות (סיפור המסגרת, האמצעים האמנותיים והתכנים) מזה ובהקשר הרחב שלהן ( הסוגיות ההלכתיות או המוסריות-דתיות שבהן שולבו) מזה, מלמד כי אין לפנינו רישום חף ממגמתיות, אלא שדווקא בהן נחשפים שיאיהם הרעיוניים של הסוגיות הנדונות.