שירה ודקדוק

שמה של גרטרוד שׂטיין (1946-1874) נודע ברבים תחילה בזכות מקומה המרכזי במילְיֶה האמנותי־תרבותי של ראשית המודרניזם בפריז של תחילת המאה העשרים. שטיין, יהודיה שנולדה באלגיני, פנסילבניה וגדלה באוקלנד, קליפורניה, היגרה ב־1903 יחד עם אחיה ליאו לצרפת, שם חיה עד מותה. השניים החלו את דרכם כאספני אמנות נמרצים ונועזים שהרכיבו אוסף מוקדם מאוד מעבודות של מי שעתידים היו למלא את קירות המוזיאונים. בשנות ה־20 ניהלה שטיין בביתה בפריז סלון בו אמנים כמו מאטיס ופיקאסו (שנעשה לחברה הקרוב), וכותבים כמו פאונד והמינגוויי נפגשו כדי לדון בעבודות וברעיונות אשר עיצבו את הזרם המודרניסטי, ובמהרה הפכה לדמות ראשית באותו עולם שמאז הונצח כמיתוס תרבותי. אולם שטיין מעולם לא הייתה שבעת רצון מכך שמעמדה נבע מהיותה אישיות ידועה.

בראש ובראשונה ומעל לכל, היא ראתה עצמה ככותבת וקיוותה שרבים ככל האפשר יקראו את מה שהיא כותבת. היקף עבודתה הוא עצום, וכולל מנעד רחב מאוד של סוגות: רומנים, סיפורים קצרים, שירה, דיוקנאות, ממוארים, מחזות, מסות, וגם תת־סוגה של כתיבה מסאית, זו אשר מובאת בספרון זה – הרצאות.

קודם הגירתה לאירופה, כשהייתה סטודנטית ברדקליף, אז מכללת נשים נספחת להארוורד, למדה שטיין אצל ויליאם ג'יימס. במעבדת המחקר הפסיכולוגי של ג'יימס, שטיין ערכה מחקר על "כתיבה אוטומטית", ששימשה כטכניקה לפתיחת ערוץ ישיר אל הלא־מודע. ניסויים אלה שהנחתה שטיין נחשבים לנקודת הראשית של פיתוח סגנונה ונגיעה ראשונה בשאלות של שפה ותודעה, שיעסיקו אותה לאורך חייה. נקודה נוספת בה התעצבה כתיבתה הייתה מפגשה שנים לאחר מכן עם האמנות הקוביסטית ומעורבותה בה דרך קשרה הקרוב עם פיקאסו ובראק. סגנונה המדיטטיבי והרפטטיבי, הפשטת השפה מרצפים נראטיביים וזמניים ברורים ולשונה המתארגנת על פי קונטקסט שאינו מתפרש מאליו, היוו מעין הטמעה של הכיוון הקוביסטי בתוך הפעולה הספרותית.

בניגוד לדמותה המוכרת, רוב כתיבתה של שטיין נותרה רחוקה מן הקהל הרחב של הקוראים והקוראות. שאיפותיה הניסיוניות יצרו את מה שלעתים כונה "סגנונה הקשה": תחביר מסובך ובלתי צפוי שמעכב את הקריאה ומפנה את תשומת הלב לטבעו התרכובתי של המשפט ולאופן שבו הוא חובר לו יחדיו, ושיבוש שאף מגיע לנטישה של החיבורים הסמנטיים להם רגיל השכל הישר. במהלך שלושת העשורים הראשונים של כתיבתה, עד שנות ה־30 – בהם חיברה בין 1905 ל־ 1906 את משולש הסיפורים הקצרים 'שלוש נשים' (Three Lives); בין 1903 ל־1911 את רומנה הראשון ועב הכרס 'הכנתם של אמריקאים' (The Making of Americans); ובין 1912 ל־1914 את ספר שיריה הראשון והמהפכני 'כפתורים רכים' (Tender Buttons), שלימים זכה למעמד קאנוני – פרסומה נותר מצומצם ותפוצת ספריה מועטה.